בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

הקצה

תמיד הזהירו אותי שלא לקחת דברים רחוק מידי, שלא אגיע לקצה. ואני, כמו קולומבוס מודרני, תמיד משכתי בכתפי והמשכתי קדימה. "מה כבר יכול להיות שמה בקצה?" שאלתי את עצמי לא פעם "האם זה באמת כל כך מסוכן?".

אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.

לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.

לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.

אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.

שנאת חינם

במוצאי שבת נכנס אדם רעול פנים לדירת מרתף בביניין בו גרתי וירה. באירוע הטרור (הפחדה) נהרגו שני בני אדם ועוד למעלה מעשר נפצעו. בצל ט' באב ישר דיברו על כך שהפיגוע היה על רקע שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא מוצדקת? ומהי אהבת חינם? האם ישנה אהבה שאינה מוצדקת? ואני באמת האמנתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב.

הייתי ביום ראשון בעצרת המחאה. שמה הרגשתי מהי אהבת חינם. אנשים שפשוט אוהבים אחד את השני רק בגלל שהם שם. קשה להסביר את זה במילים, אבל היה קל להרגיש את זה באויר. האם זאת באמת אהבת חינם? איכשהו אהבת חינם נשמעת לי כמו אהבה מיותרת ולנוכחים האהבה הזאת היתה מאוד נחוצה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכל פעילי קהילת הלהב"ט. נשים וגברים הפועלים ללא פחד למען זכויות אדם בסיסיות למען אנשים שסך הכול נולדו כפי שהם. לכבודכם ולזכר המתים אני מוריד את הדגל ומרים ראש בגאוה.

(על רקע ט' באב נשמע כאילו שנאת חינם היא שנאה בין יהודים ואהבת חינם היא אהבה בין יהודים. כאילו שהשנאה לזר והאחר לא דורשת הצדקה ואהבה לזר והאחר כן. אבל באמת שעל זה לא בא לי לדבר עכשיו)

גועל נפש

הייתי בברלין שתי פעמים. בביקורי הראשון ב-96' העיר נראתה כאתר בנייה אחד גדול. הפער בין מזרח למערב היה בולט לעין, אבל בולטים יותר היו האגורנים שהתנשאו מכל עבר. כשחזרתי ב-08' ראיתי עיר אחרת לחלוטין. עיר שחוברה לה יחדיו.

ביום שיש האחרון הייתי במזרח ירושליים, עוד עיר שחוברה לה יחדיו. אחרי 42 שנות חיבור הפער בין המזרח למערב עדיין מדהים. העיר המערבית נראית כמו כל עיר ישראלית אחרת. העיר המזרחית מאוד הפתיע אותי. המראות היו מוכרים מכיוון שהייתי פעמים רבות בחיי בכפרים פלסטינים.

מה שהפתיע היה שאמרו לי שהכפרים האלה הם חלק מעיר הבירה של מדינת ישראל. למי שלא יודע השטח שסופח על ידי מדינת ישראל כמזרח ירושליים היה גדול פי עשר מהעיר מזרח ירושליים. השטח כלל גם כפרים פלסטיניים שסבבו את העיר. מהלך כמו בברלין מעולם לא בוצע והמקום עדיין נראה כמו כל אזור כפרי אחר בגדה.

דבר אחד מאוד בלט לעין – הבניה היהודית במזרח ירושליים. נסו לדמיין לעצמכם בניין מגורים חדש ויוקרתי בנוי באמצע כפר פלסטיני מוזנח. קשה? אני בחיים לא הייתי מצליח. אני גם לא מביא תמונה מפני שהיא לא תעביר את המראות. אני חייב להודות שזה היה הדבר הדוחה ביותר שראיתי אי פעם. פשוט גועל נפש.

דם על הידיים

בזמן שירותי הצבאי תהיתי לעצמי מהי ההקרבה אותה מקריב חייל קרבי. התשובה המיידית היא שהוא מוכן לסכן את חייו. אבל זוהי תשובה שטחית. אני מסכן את חיי כל פעם שאני חוצה את הכביש או נוהג ברכב. למעשה בני אדם מבצעים כל הזמן פעילויות מסכנות חיים, אפילו לטובת בידור גרידא כדוגמת בנג'י וסנפלינג. אז מהי אם כן ההקרבה הייחודית ללוחם?

חשבתי על השאלה הזאת בלילות הארוכים ליד הגדר בצפון ובימים הארוכים לא פחות בהם צעדתי ברחובות חברון. כשהגעתי לתפקיד פיקודי הבנתי: אם אחד מחיילי יעמוד בפני חשד לסיכון הקל ביותר אני לא אהסס וארה על מנת להרוג. זוהי ההקרבה - הנכונות לקחת חייו של אדם אחר. לזה אין שום מקבילה. זו כוחה של הלאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

לפני כמה ימים פגשתי את וואל סלאמה שהיה בעברו לוחם בפתח. הוא עבר הכשרה צבאית באלג'יר ותכנן פיגוע תגובה לפעולת הטרור של עמי פופר [ויקי]. הוא נעצר לפני ביצוע הפעולה וישב מספר שנים בכלא הישראלי. ניתן לשמוע אותו מספר את סיפורו האישי כאן. כיום הוא פעיל בלוחמים לשלום. ארגון של לוחמים לשעבר משני הצדדים ששמו לעצמם למטרה לסיים את מעגל האלימות בדרכים לא אלימות.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לזוגתי אמרתי שמה שהיה מעניין בו בוא שמצד אחד הוא מחבל, אבל מצד שני אין לו דם על הידיים ולכן קל יותר להקשיב לו. זוגתי העירה ביובש שיש לו דם על הידיים. הייתה לו את כל הכוונה לקחת חיים והוא לא מימש את כוונתו עקב אירועים מקריים ולכן יש לו אחריות מלאה.

חשבתי רבות על דבריה. הבנתי שגם אני קיבלתי הכשרה צבאית של לוחם. הבנתי שגם אני נכנסתי בעיניים פקוחות למצבים שבהם הייתי אמור להפעיל כוח על אוכלוסיה אזרחית ובמקרה הצורך אף להרוג. עצם העובדה שלא הרגתי אף אחד היא מקרית. גם לי יש דם על הידיים.

תחרות הצבא המוסרי ביותר בעולם

מידי יום אנו שומעים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. פתאום התגנבה לה תהייה: איזה עוד צבאות מתמודדים על התואר. הביטוי המקובל באנגלית הוא "The Most Moral Army in the World". בגוגל נמצא הביטוי אחת עשרה אלף וארבע מאות פעמים.

כמות התוצאות גרמה לי לחשוב שיש מועמדים רבים לתואר. מבט מהיר בתוצאות גרם לי לחשוד שלא כך הדבר. לכן בדקתי את כמות הפעמים בהם מופיע הביטוי שלא ביחס לצה"ל או מדינת ישראל. מאה ושלוש מופעים. בעיון מרופרף עולה הרושם שגם אלו מתייחסים לצה"ל שלנו.

אז אין מתחרים? אין עוד אף צבא שרוצה להיות הצבא המוסרי בעולם? באמת מוזר.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי או החברה הפתוחה ואויביה

דמיינו את עצמכן יושבות במעגל ולכל אחת מכן יש את הזכות להשמיע את דבריה. למעגל הזה ישנן מספר גרסאות. ייתכן שמדובר בקבוצת חברות המדברות על דברים של חול. ייתכן שמדובר באירוע מאורגן ובו נושא שנבחר מראש ומנחה שמובילה את הדיון, יכול להיות שיש הצגה של מידע ודיון ולפעמים מדובר על שיתוף בחוויות.

כל מי שהתנסתה באיזושהי גרסה של כזה מעגל יודעת שמדובר בחוויה מהנה ומעצימה. לכל אחת מהיושבות במעגל יש מקום ולדבריה יש משקל. זוהי החוויה של החברה הפתוחה שבה לכל אחת ולכל אחד יש מקום.

לעיתים מישהי קמה ונעמדת במרכז המעגל. דבריה מעט סבוכים וארוכים והיא נדרשת להשתמש באמצעים שונים להדגמת והסברת דבריה. הדוברת מסבירה, עונה לשאלות וחוזרת למקומה. בחברה הפתוחה יש מקום גם לבעלות תפקידים המקבלות סמכות על פני שאר חברות הקבוצה. בחברה הפתוחה משמש המנגנון הדמוקרטי לבחירתן, להצגת סייגים לסמכותן ולהחלפתן של העומדות במרכז.

לפעמים נוצר מצב שאחת מחברות הקבוצה רוצה לעמוד במרכז המעגל. לא לשם מטרה ספציפית אלה לעמוד במרכז המעגל לשם השהייה במרכזו בלבד. סמכויותיה נקבעות על פי רצונה ולא ניתן להחליפה. זוהי אויבה של החברה הפתוחה.

כאשר נוצרת קבוצה שבא יש מישהי שתפקידה לעמוד במרכז המעגל באופן קבוע התקשורת בין היושבות במעגל מתווכת על יד מבטה של העומדת במעגל. נושאי השיחה צריכים לעבור את אישורה. העומדת במרכז נהפכת לדיקטטורית השולטת במעגל. באופן טבעי הופכת העומדת במרכז המעגל לאויבה של החברה הפתוחה. הנזילות והשיתופיות של החברה הפתוחה מאיימים על מיקומה ועליה להשתמש בכוח על מנת לשמר את מעמדה כעומדת במרכז.

ניתן לטעון שהמעבר לאלימות הוא הסתבכות ושניתן לעמוד במרכז בלעדיה. בתיאוריה הכלכלית קיים הדיקטטור הנאור. זוהי ישות דמיונית העומדת במרכז המעגל השמה אל מול עיניה את טובת היושבים במעגל ופועלת אך ורק על פיהם. טענה זו רחוקה מהאמת. החברה הפתוחה מורכבת מנשים המעוניינות לשבת במעגל ולעמוד במרכזו רק במידה ובצורך הנדרשים. מספיקה אויבת אחת על מנת שהחברה הפתוחה תקרוס. כאשר הדיקטטורית נעמדת במרכז וחברות הקבוצה אינן מעוניינות בה יותר יש צורך לפעול נגדה בכוח – להפוך להיות כמוה. כך הופכת החברה הפתוחה לחברה אלימה.

זוהי הנקודה המרכזית – המעבר לאכזריות ולרוע אינה תוצר לוואי או תסביך של העומדת במרכז המעגל. עצם הרצון לעמוד במרכז לשם עמידה במרכז בלבד הוא סוג של אלימות ואלימות לעולם תתבטא באכזריות ורוע. זהו הרוע המוטבע בדיקטטורה ואויבה האמיתי של החברה הפתוחה. השאלה היא האם זה רוע שניתן לרפא או שיש לדכא בכוח את כל מי שמעוניינת לעמוד במרכז ובכך להנציח את האלימות. על כך כבר אין לי תשובה.

אני מעדיפה ללכת עירומה ולא ללבוש פרווה

לא מזמן התפרסם שנכדתו של צ'ה גווארה תופיע בעירום חלקי בקמפיין חדש של ארגון PETA [ויקי] (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים). סקרנותי לא הניחה לי וחיפשתי בגוגל תמונות נוספות של PETA. גם העמוד השני לא מפסיק להפתיע.

התמונה מעל לקוחה מבלוג. זו אינה כרזה אלה תמונה של פעילה והיא נועזת יותר מהמודעות הרישמיות של הארגון. נראה שהתמונה כן מאפיינת את אופי פעילות הארגון סביב הסלוגן "אני מעדיפה ללכת עירומה ולא ללבוש פרווה".

זה מגניב? האם האוביקטיביזציה של נשים לצורך הגנה על בעלי-חיים היא סבירה? מצד אחד נעשה כאן שימוש ציני בגופן של נשים, כפי שמקובל מאוד בעולם הפרסום. מצד שני המסר עובר והכל נעשה בהסכמה והמסר הוא חשוב.

האם דווקא בתחום זה השימוש בגוף האישה לקידום הרעיון הוא פסול? האם נשים אינן זכאיות לטיפול מוסרי ב-WEPA? אולי מדובר פה בעוצמה נשית הבאה להגן על החלש מהן בעזרת הכוח היחידי שברשותן?

ידינו המושטת למלחמה

אחד הדברים הנוראיים ביותר בציונות היא ההחלטה המודעת להפוך את בניה ובנותיה לחיות אדם תאוות דם. פעם אולי היה לזה סוג של הצדקה קיומית. מאז 1967 כבר לא מדובר באידאולוגיה אלה בפרויקט נדל"ן אחד גדול. לא מאמינים? בואו נקרא ביחד:

י', ששירתה במג"ב בשנים 2001-2004, העידה לאחר שחרורה לפני ארגון "שוברים שתיקה". כשנשאלה על גילויי אלימות שבהם נתקלה בזמן שירותה סיפרה: "היה את התיזוזים, להעמיד אותם (את הפלסטינים) ב-ח'... ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס, וואחד פול, אנא בחיבק משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס. הוא לא צריך לצחוק באמת. בא לי לתת בוקס. למה צחקת? בוקס".

כמה זמן זה נמשך?
"זה יכול להימשך גם שעות... תלוי כמה משעמם להם... יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".

"לקבוצת הלוחמים יש מוסר קולקטיווי, כלומר חברי הקבוצה לא מפתחים אותם חלקים אישיים של מוסר, מצפון והבחנה אישית בין טוב ורע, או משתדלים להתעלם מהם... נוצרת תופעה של מוסר קבוצתי שמאופיינת בכך שמה שטוב לקבוצה זה טוב, נכון וצודק, ומה שמשרת את הקבוצה זה מוסרי".

ואיך זה מתבטא במקרה שלנו?

"אם רוח הקבוצה אומרת ש'ערבים הם לא ממש בני אדם', אז זה מה שקובע. ואם הם לא ממש בני אדם, אז להשפיל אותם זה לא כמו להשפיל אותי"

משיחות עם כמה שוטרי מג"ב שסיימו לאחרונה את שירותם מתברר כי החרוז "וואחד חומוס, וואחד פול" עדיין מוכר היטב בשטח. א' הוא קצין מג"ב שסיים לאחרונה עשר שנות שירות, בעיקר באזור

ירושלים וגדר ההפרדה. כשהוא נשאל אם זו תופעה נפוצה הוא משיב "כן, כי גם הערבים מכירים את השיר הזה ו...אתה יודע, צוחקים".

א' מסביר שלפעמים כשהשוטרים עוצרים פלסטינים לבדיקה אז "עד שהוא (השוטר) רושם את התעודת-זהות אז (כדי) לשעשע את החבר'ה שמים חניך תורן והוא המנצח... מעמידים אותם בשורה ואודרוב".

אין שוטרים שאומרים שזה לא בסדר?
"לא, מי יגיד? הם לוקחים את זה כליצנות, אתה יודע".

רוצים לשמוע עוד? אפשר לקרא את הכתבה המלאה בהארץ. יש בא גם קליפים נהדרים של טובי בנינו מצלמים את עצמם מבצעים פשעי מלחמה. הייתי שם פה אחד, אבל אני מפחד לראות אותם. במקום זה שמתי תמונה של עינויים כייפיים באמת.

להיות נורמלי

מוקדש לאישה מאוד מיוחדת שאני מכיר, שתמיד תענוג לדבר איתה על אושר:

להיות נורמלית אין פירושו בהכרח להיות כמו כולן ולאבד את היחוד שבך.

להיות נורמלית פירושו לרצות דברים שנשים נורמליות רוצות - להיות מאושרת יותר, שלא יחסר דבר לילדות ושתמיד יהיה כר לישון עליו ופת לחם לאכול.

להיות נורמלי זה גם להבין שלפעמים זה לא נורא להיות כמו כולן או "סתם עוד אחת". את תמיד תישארי את.

אות הקלון לפרסומת הסקסיסטית 2009

כחלק ממאבקנו לחברה הגונה וצודקת, מוגש לכן תקציר קצר של אות הקלון לפרסומת הסקסיסטית 2009. זיכרו כי המציאות אינה הכרח ועל ידי הפעלת שיקול דעת צרכני ניתן לשנות אותה!

למה חשוב לשתות אספרסו

שוב אני מוצא את עצמי מוביל דע בעל כורחי. רק בפברואר כתבתי על גלעד שליט ומספר ימים אחרי באו רבים והתפרצו לדלת אותה פתחתי, ביניהם גם גדעון לוי. והנה רק ביום רביעי כתבתי על שלומי קעטבי וכבר היום הגיח לו גדעון לוי מחזק את דברי ומרחיב.

במקור התכוונתי להרחיב את דעתי על דבריו של קעטבי. לאחר שפירקתי את דבריו לנקודות הרגשתי שאין צורך להרחיב. עצם פירוק המלל לרעיונות הפך אותו לתפל בעיני. רציתי להייחס לנקודה 2. חוסר נכונות לתת למדינה. למזלנו גדעון לוי עשה זאת טוב ממני. אתם מוזמנים לקרא את מה שאני הייתי כותב - שכל לגימת אספרסו בתל-אביב תורמת למדינת ישראל יותר ממה שכל מתנחל עשה אי פעם. אבל לך תסביר את זה לביטחוניסמוסים.

למי שמרגיש שלשתות אספרסו לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בו מומלץ להצטרך ליוזמת יש תגובה ולהיות טוקבקיסט תל-אביבי בועתי ומתנסה. נסו ותהנו!

שלומי קעטבי

שלומי קעטבי - תזכרו טוב טוב את השם הזה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה. במקום לספר סיפורים אצטט ישר מפיו:

בראיון לגלי צה"ל לרגל פרישתו מהמשטרה בתום יותר מ-30 שנות שירות, תקף קעטבי בחריפות את תושבי תל אביב. "אלה אותם אנשים שיוצאים כנגד המתנחלים, וגם אלה שהנכונות שלהם לתת למדינה היא אפס אחד גדול. הם יושבים שם בתל-אביב, מחנים את הג'יפ על המדרגות בשינקין, שותים אספרסו רגל על רגל ומרשים לעצמם למתוח ביקורת ולספר חוויות", אמר.

מתוך ידיעה באתר הארץ

שימו לב לעברות החדשות שאותן מסמן לנו מר קעטבי:

1. להתבטא כנגד המתנחלים
2. חוסר נכונות לתת למדינה
3. לשבת בתל-אביב
4. להחנות את הג'יפ על המדרגות בשנקין
5. לשתות אספרסו
6. לשבת רגל על רגל
7. להרשות לעצמך למתוח ביקורת
8. להרשות לעצמך לספר חוויות

שימו לב לתחזית שלי. מר קעטבי ילך בדרך כל בטחוניסט ויצטרף לאחת המפלגות הביטחוניסמוסיות. בהמשך לחוקי הנכבה, הנאמנות והיהודית-דמוקרטית יתווספו החוקים החדשים וכולנו נשמח. כלומר, אולי לא נשמח אבל לא נרשה לעצמנו למתוח ביקרות. גם לא נספר חוויות. פשוט נשתוק ונאהב מתנחלים.

אני חייב להודות שלא הכל רע. אם מישהו יגרום לכך שיפסיקו להחנות ג'יפים על המדרגות בשנקין זה יהיה נהדר. בכלל אם יאכפו את האיסור לחנות על המידרכה עם ג'יפ או בלעדיו במרכז תל-אביב, זו תהיה ברכה.

הבהרה

למי שלא הבין - אני יותר מאשמח להיות האדם הראשון שנשפט על החוק המטופש הזה. יש כאן בבלוג הודאה שלי שלא רק שהפרתי את רוח החוק בעבר אלה שאני מתכוון להמשיך לעשות זאת בעתיד, אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליי בעברה על החוק וגם את מי שרוצה לתעד את האירוע.

לא יתכן שעוכר ישראל כמוני יסתובב חופשי ברחובות מדינת ישראל. חטאתי, פשעתי ויש להרחיק אותי מהחברה. העדויות נגדי רק הולכות ומצטברות. שימו לב לתמונה הבאה:

ניתן לראות אותי בברור משתתף בקרנבל בברזיל כאשר אני רוקד ושר וטוב לב. (האמת שדי קשה לראות, אבל הקפתי את עצמי בעיגול אדום). התמונה מוכיחה שיש ביכולתי לשמוח ולעלוץ אבל אני בוחר שלא לעשות את זה ביום העצמאות.

עוכרי ישראל שכמוני, הראויים לסיים את חייהם במחבוש, מסוגלים לנסוע בעולם, לשמוח ולחגוג. כאילו כדי להראות לגויים: אתם רואים, רק בארץ ישראל פני נופלים ואני מזיל דמעה. רק על מנת לעצבן את ממשלת ישראל היקרה אני לא מעלה חיוך על פני.

אם אתם שואלים אותי - מקומי בגרדום. ככה יעשה לעוכר ישראל.

*** הבהרה ***

בעקבות שאלות על הפוסט - התמונה אמיתית לחלוטין. לפני מספר שנים הייתי בקרנבל בריו. חוויה מאוד מומלצת. המארחים הברזילאים שלי פגשו חבורה של אנגלים שקנו תחפושות והתכוונו להשתתף במופע. כדרכם של אנגלים שניים מהם שתו עד לעילפון וכך אני ואחותי זכינו להשתתף בקרנבל. לצערי התמונה הזאת היא המזכרת היחידה מהאירוע.

בקשה

חברים יקרים!

זוהי פניה נרגשת אל ליבכם. כידוע לכולכם לפני מספר ימים המליצה ממשלת ישראל על העברת חוק המטיל עונש מאסר של שלוש שנים על כל מי שמביע צער ביום העצמאות. בעקבות התבטאותיי בעבר ישנו חשש כבד כי עבדכם הנאמן יושלך לכלבוש ואת המפתח ייתנו לחביתוש. (כן, יש סיכוי ששמעתי קצת יותר מידי שירי ילדים לאחרונה). מכיוון שלי אין כוונה לסגת מעמדתי, הסיכוי היחידי שלי להתחמק מעונש הוא שתחתמו על העצומה כנגד החוק המטופש והגזעני הזה.

לאלה מכם שכן היו מעוניינים לראות אותי מאחורי סורג ובריח מומלץ לחתום על העצומה ולפנות אליי להסדרת פתרון אלטרנטיבי.

בברכת שמרו עליי חופשי,

ערן

אמר החכם

"אמר החכם: מי שלומד תורה וחוזר עליה לפרקים, וכי לא הנאה היא לו? מי שבא אליו חבר ממרחק, וכי לא תענוג הוא לו? מי שלא הכירו בו הבריות בערכו ואף־על־פי־כן לא בא לכלל תרעומת - וכי לא איש־המעלה הוא?"

המאמרות של קונפוציוס, פרק ראשון, אנלקט א

החכם קונג, הידוע במערב כקונפוציוס, הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה האנושית. תורתו ומאמרותיו השפיעו השפעה אדירה על התרבות והחברה בדרום מזרח אסיה. הקונפוציוניזם אינו נחשב כדת ולכן לא ידוע כמה מאמינים יש בתורה זו. ניתן לומר שהשפעתה אינה נופלת מזו של הדתות הגדולות: הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם.

"המאמרות של קונפוציוס"[ויקי] הוא ספר האוסף אמירות ופתגמים, הנקראים בדרך כלל "אנלקטים", מבית מדרשו של הפילוסוף הסיני בן המאה ה-5 לפנה"ס ושל חסידיו, כמו גם שיחות בינם לבינם בעלות משמעות ערכית או חינוכית. הספר לא נכתב על יד החכם קונג. תלמידיו וממשיכי דרכו אספו את פתגמיו ומאמרותיו ולאחר גלגולים רבים התייצב הספר בגרסה המוכרת לנו היום.

אחד הדברים המעניינים בספר הוא בבחירת האנלקט הראשון המצוטט מעל. אנלקט זה לא מאיר לנו את תורתו של החכם קונג ואינו מתייחס למושגים עיקריים בתורתו. הבחירה בו אינה מקרית. היא משקפת ערכים ותפיסת עולם המציבה את הכתוב באנלקט זה כנקודת הפיחה בדיון במילותיו של קונג.

אתמול ישבתי וחזרתי על התורה ואכן הייתה זו הנאה צרופה. לא בתורת ישראל עסקינן אלה בתורת השמאל הסהרורי. חברה הגיעה ממרחק ואכן היה תענוג. יצא לי להכיר גם אנשים חדשים. דבר ראשון בא לי לומר הם הכירו בי כערכי ולכן הנושא לא עלה. מצד שני יתכן שאני איש המעלה ולכן איני יודע כלל אם הכירו בי כערכי או לא. בכל מקרה היה כיף.


***תודה לפרופ' יואב אריאל שהכיר לי את יופיו של החכם קונג והכניס בי את האהבה למאמרותיו ולעוד כמה דברים שאינם קשורים בכלל.

יום עצוב

יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.

חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.

נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.

עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.

עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?

עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.

יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.

יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.

ידינו המושטת למלחמה

ראיתם פעם סרט סנאפ? כזה שבו פתאום רוצחים בנאדם. רוצחים באמת, לא בכאילו. שנים טענו שמדובר בקנוניה של האינטרפול ושאין באמת כזה דבר. אז הנה זה סוף סוף כאן: סרט סנאפ ישר מ-ynet. 

ספוילר: בסרט רואים חיילי צה"ל רוצחים אדם אך ורק בגלל שלבש חולצה צהובה. יותר בולט, יותר קל. 

באתי להגיד שזה לבעלי קיבה רגישה בלבד, אבל אם ynet לא חושבים ככה, קשה לי להוסיף סתם אזהרות. למי שבטנו מקשה עליו או סתם רוצה להתנחם הנה מכתב שכתב חבר של באסם אבו רחמה. 

ההמלצות שלי לסוף השבוע לכל מי שעזר לממן את הרצח ורוצה לנקות ולו במעט את מצפונו, ברמת קושי עולה: 

1. לבקר בגלריית האומנות הפוליטית של אמיתי סנדי. 

2. לקנות חולצה מקסימה של שלום עכשיו - "ירושלים - שתי בירות לשתי עמים".

3. ללבוש צהוב ביום הנקבה הקרוב ולהוריד את הדגל לחצי התורן. 

עוד פעם הערבים האלה..

יימח שמם וזכרם. כל צעד שמתקרבים אליהם, הם חייבים להרוס. קודם הם סירבו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, אחר כך הם סירבו להביא לידי כך שילדהם יאהבו תרד ואפילו סירבו להכיר בכך שברוקולי הוא ירק מאוד בריא.

עכשיו באה השטות הבאה של האומה שלא פיספסה הזדמנות לפספס הזדמנות: בסקר שנערך השבוע שנמצא שכ-78% מהישראלים ו-74% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות. עוד עולה מהסקר כי 77% מהישראלים ו-71% מהפלסטינים עדיין מעוניינים בפתרון מדיני לסכסוך בין העמים. לעומת זאת, 66% מהישראלים ו-59% מהפלסטינים ענו כי פתרון של מדינה אחת אינו מתקבל על הדעת.

הייתם אולי מצפים שאשמח. הרי רק לפני עשרים שנה אנשים מהשמאל צחקו על אמונתי הנאיבית שיש לתת לפלסתינאים מדינה לצד מדינת ישראל. היום אמונה זו נפוצה. נכון. אבל אתם מפספסים את העיקר: הערבים ישו"ז פחות מעוניינים בפתרון מאשר בני ישראל. לכן מדינת ישראל תדרוש ובצדק שעד שלא יודבק הפער בסקרים, לא יימשך המו"מ. עד שהערבושים ייפתחו סדר יום אזרחי ויירצו בפתרון של שלום ושיוויון ידיינו תשאר מושטת לשלום ושולחן הדיוניים ישאר ריק. ככה זה כשאוהבים.

מי שקרא את הכתבה על כך בהארץ לא היה יכול להדהם מהדרך שהשמאלנים מהתקשורת בחרו להציג את הסקר. ישר הוצמדו לו ציטוטי שרים המחרחרים מלחמה ויוצאים כנגד כל הסדר שהוא. מעניין שגם עמדותיהם הזהות של ליברמן וברק הוצגו כמנוגדות. יכול להיות שהן מסמנות את המנעד המותר וכל דעה מחוץ לתווך המסומן כבר אינה לגיטימית? ואולי אם הם היו קוריאים את היוזמה הערבית היו שמים לב שכתוב בה במפורש שפתרון בעיית הפליטים יעשה באופן שיהיה מקובל על מדינת ישראל?

שבוע ההמלצות ממשיך

מסתבר שהשבוע יהיה כל יום פוסט קצר עם המלצה על משהו. שבוע הבא יהיה פוסט ארוך ומעניין. בינתיים אני שמח להמליץ על ראיון לחג שעשתה לעצמה שולמית אלוני [ויקי]. 

אני מאוד אוהב את שולמית אלוני. היא בהחלט אחת הדמויות שהשפיעו עלי. אני מאמין באידאלים שהיא מביאה. אני אוהב גם את הלהט שבו היא מביאה אותם. היא מזכירה לי את מה שאמר פעם המרצה בקורס מבוא לפילוסופיה יוונית. הוא אמר שהוא היה מעדיף להיות שכן של אריסטו, אבל אפלטון עושה את החיים יותר מעניינים. כך גם שולמית אלוני.

חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט

"חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט." ככה אומר לנו ח"כ אחמד טיבי. אני לא מדבר או מבין את שפת המיעוט. האם אני ישראלי יהיר? ואם כן, אז מה זה אומר?

ח"כ אחמד טיבי [ויקי] לא אהוד בציבור היהודי ממספר סיבות. אחת מהן היא שהוא יודע להציב לנו מראה לא מחמיאה. הוא משקף את הדרך בה החזק נתפס על ידי החלש. זה לא תמיד נעים, אבל זה תמיד מעניין. בגלל זה אני אוהב להקשיב לו.

מכתב לשר מיכאל איתן

לכבוד 

השר מיכאל איתן

השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור

רוממה, ירושלים

----------------

שר נכבד,

ברצוני להודות על פעילותך האחרונה לשיפור השירות הממשלתי. אתמול הלכתי לטיול עם שתי הכלבות של זוגתי. החומה, בהשראתך הברוכה, בחרה לעשות צרכיה סמוך לפח זבל. כאזרח שומר חוק הקל עלי הדבר באיסוף צרכיה וזריקתם לפח. לצערי השחורה לא קיבלה את המזכר שהוצאתה ובחרה לשלשל באמצע מדרחוב נטול פח.

בברכה,

האזרח המודאג ע.

גם בישראל

ביום שישי האשמתי את התרבות הישראלית שהיא תקועה בתחת של עצמה ולא מגלה עניין בשום דבר שאין לו הצדקה בטחונית. לא עברו 24 שעות וטעותי הנוראה טפחה בפני וגיליתי שגם בישראל אפשר. בעודי הולך בשבת עם בני וזוגתי בשדרות רוטשילד ראינו חבורה של אנשים לבושים בשמלות אדומות ספק רצים, ספק ממהרים. התלבושת לא הסגירה את כוונתם. השמלות האדומות לא התאימו לריצה, אבל כולם לבשו נעלי התעמלות איכותיות. מכיוון שהיה זה יום הולדתה המאה של עירנו הנהדרת, הנחנו בהתחלה שהם מאחרים לאיזושהו מופע רחוב ססגוני. בשלב מסויים שמעתי שהם מדברים ביניהם באנגלית בריטית ופתרתי את הנושא באמירה "תיירים מטורפים".

למזלי הרב ב-ynet לא עושים חצי עבודה וטורחים להביא את הסיפור המלא לקוראים הנאמנים. למי שמתעצל ללחוץ על הלינק ולראות את הכתבה המצולמת, אספר שמדובר בסניף הישראלי של מועדון השתייה והריצה. מדובר בכאלף קבוצות ברחבי העולם שנוהגות לרוץ תוך כדי שתיית בירה. לא נותר אלה לצטט את חברת המועדון רחל ניימן "הקבוצה בארץ נוסדה ב-1991 וחבריה הם בעיקר תושבי המרכז ממוצא אנגלי. מדובר בישראלים בעלי חוש הומור מפותח ורוח שטות". 

יש משהו שאניח מאוד אוהב ברוח השטות האנגלית. במיוחד אהובה עליי תחרות גלגול הגבינה. כל מתחרה מביא גלגל גבינה בקוטר של כמטר וחצי. המתחרים עומדים על ראש הגבעה ולאחר יריית הפתיחה צריכים להגיע יחד עם גלגל הגבינה האימתני אל קו הסיום. הזוג הראשון של אדם וגבינה שחוצה את קו הסיום מנצח. מה שמפתיע הוא שמידי פעם נמחצים אנשים למוות על ידי גלגלי הגבינה ונראה כאילו לאיש לא איכפת.

עוד תופעה מעניינת בנוגע לאנגלים היא הרגישות לדקויות. לפני מספר שבועות יצא לי לראות את חדשות ערוץ SKY. הימים היו ימי המשא ומתן הקואליציוני ונושא האייטם היה ליברמן. היתה שקופית שציינה שלוש עובדות על מר ליברמן:

1. הוא עומד בראש מפלגת הנחשבת כבעלת עמדות גזעניות. (ואי אפשר בלי להחמיא לרוח האנדרסטייטמנט האנגלית.)

2. הוא נמצא תחת חקירה בחשד לשחיתות.

3. הוא תקף ילד בן 13.

הבחירה בעובדה מספר 3 מאוד הרשימה אותי. היא מדגישה את החשיבות שהאנגלים נותנים להתנהגות בינאישית במרחב הפרטי. כולם זוכרים את המקרה האומלל בו מר ליברמן הפליא מכותיו בילד בן 13, אבל כולנו בארץ עברנו הלאה. הרי לא מדובר באיום אסטרטגי, בעיה בטחונית או שינוי הסטטוס קוו. סתם הגינות בסיסית - לא מרביצים לילד. את זה האנגלים לא שוכחים. אולי פעם גם בישראל. 

פשוט נורא

האירופאים האלה הם משהו שלא יעלה על הדעת. המפלצות המרושעות וחסרות המעש מגדלות שפמים וזקנים כאילו אין מחר. במקום להתבייש בהתנהגותם הנלוזה, הם עוד עושים תחרויות ומחלקים פרסים. 

שימו לב לווילי, אדם שבכל חברה מתוקנת היה נסכל באבנים. שמתי תמונה בשביל שגם העצלנים שביניכם יוכלי להתרשם. תתבייש לך ווילי! אין עוד מיעוטים למגר? אין זר ואחר להתעלל בו? כל מה שנשאר במוחך המנוון זה לגדל שפם? פשוט רואים שווילי מעולם לא הרג ערבים כשהו לבוש בשמלה. בושה וחרפה!

מיכאל איתן - השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור

ללא מילים

משרד הבריאות קובע

אני מאמין שצריך לעזור לילד ברגעים קשים ולהיות שם בשבילו. הלידה היא ללא ספק רגע כזה ואם אני יכול להקל במשהו אני אשמח לעשות זאת. משרד הבריאות קובע כי כל ילוד במדינת ישראל צריך לקבל שתי זריקות מספר שעות לאחר הלידה. מכיוון שזריקה לא נחשבת בעיני לחוויה חיובית החלטתי לבדוק האם ניתן לדחות ואף לוותר על הזריקות.

הזריקה הראשונה היא חיסון נגד צהבת B. לא חשוב כל כך מהי המחלה ומה האפקטיביות של החיסון. חשוב לזכור שדרכי ההדבקות הן בלידה מהאם, יחסי מין לא מוגנים ושיתוף במחטים. מכיוון שלאם אין צהבת ובננו אינו מתכןן לזיין ולהזריק שנים בשנתו הראשונה נשאלת השאלה מדוע חשוב לתת את החיסון בגיל כה מוגדם. אז מסתבר שלא באמת חשוב. אירגוני בריאות בעולם ממליצים על גיל של מספר חודשים.

בארץ גילו שאנשים לא כל כך מקפידים לחזור לטיפת חלב לקבל את החיסון בזמן אז החליטו לתת אותו מייד אחרי הלידה. אחרי חשיבה מעמיקה הגעתי למסקנה שבמידה שהחיסון חשוב אין סיכוי שאני אשכח לקחת את הילד לקבל אותו. בניגוד למשרד הבריאות אני קובע כי אני אדם בוגר ואחראי, בעל לוח שנה ויכולת שינוע. עכשיו מעניין האם הילד בכלל צריך את החיסון. עוד אין לי מושג.

הזריקה השניה היא ויטמין K. כשביקשתי להמנע ממנה חתמתי על טופס ויתור. הטופס מסביר את עליונות זריקת ויטמין K על מתן בפה ועל חשיבותו באופן כללי. מעניין לציין שבאיחוד האירופי נהוג לתת את הויטמין בטיפות בפה. מעניין עוד לציין שעל האריזה של הויטמין K אותו מזריקים בארץ כתוב שהוא נועד למתן בפה ובהזרקה לשריר. המינון דרך אגב תואם לזה של מתן בפה ובזריקה נותנים רק חצי מנה.

אז למה כל כך חשוב להזריק ולא לתת בטיפות? בטופס של משרד יש הסבר שבדיקה קלה מעלה כי איננו מדויק וכי גוף מכובד כמו משרד הבריאות של האיחוד האירופי לא התרשם מטענות אלו. אז מה כן יכולה להיות הסיבה? ייתכן כי העובדה שבמתן בפה יש לתת מנה אחרי הלידה, מנה אחרי שבוע ומנה אחרי ארבעה שבועות קשורה לנושא? האם שוב פעם חושש משרד הבריאות מזיכרוני הקלוש?

אז מה עוד משרד הבריאות קובע? מעניין שבתינוקיה יש כל מיני שלטים עם דברים שמשרד הבריאות קובע, יחד עם אירגון הרופאים העולמי וארגון רופאי הילדים העולמי. הצוות במקום מתעלם מהשילוט והוראותיו. הוא מאכיל לפי שעון ולא לפי רעב, הוא מחלק מוצצים ותמ"ל. למי מיועד השילוט? לי, האזרח המבולבל? לנותני השירות במקום? ולמה הם לא קוראים אותם אף פעם? למי אני אמור להאמין? האם משרד הבריאות קובע דבר והיפוכו רק על מנת להקשות עלי?

אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי עם זוגתי בליס. מקום המתהדר באחוז ניתוחים קיסרים פי ארבע ממה שארגון הבריאות העולמי קבע כנורמלי. הסטנדרט אני דימיוני וישנם מרכזים בארץ שעומדים בו, אבל ליס הוא לא אחד מהם. הייתי עומד מבולבל ומתווכח? הייתי לוקח את הסיכון שאולי אני אחד מ-25% מהמקרים שבהם הם צודקים. שלוש מכל ארבע ניתוחים קיסריים בליס נעשה ללא צורך. במי הייתי יכול לבטוח ברגע האמת? בגלל שאני חכם בחרתי ללכת למקום שעומד בסטנדרט. ככה אני קובע.

זה שטות לתת שירות

לאחרונה עברתי דירה ונולד לי בן. שתי הפעילויות רוויות במגע עם נותני שירות שונים. חוויה קשה. נותני השירות בארצנו אימצו לליבם את הסלוגן "בשבילנו זוהי שטות לתת לכם שירות". מעבר לשירות הגרוע והיחס המתנשא, משקיעות החברות הישראליות מאמצים רבים בכך שתקבל את השרות הגרוע ביותר ולא תהיה לך כל דרך אפקטיבית להתלונן על כך.

אני חייב לציין לטובה את תמי 4 שנותנים שירות מהיר ויעיל עם יחס נעים. הרצון והיכולת שלהם לעזור מרשימים למדי. דיברתי על כך עם הטכנאי שלהם והוא אמר שגם לו היה קשה בהתחלה להאמין שהם אכן עומדים בסטנדרטים שהם קבעו לעצמם. לטענתו דרישות המשמעת הן גבוהות אבל הן שוות את העבודה עם לקוחות מרוצים. כטכנאי שעבד במקומות נוספים הוא יודע עד כמה לא נעים לעמוד כל היום מול לקוחות זועמים.

הבעיה היא לא האנשים אלה השיטה. חלק מהאנשים שדיברתי איתם סירבו לעזור לי ביעילות, בנימוס ובנחמדות. אמרתי לבחורה הנחמדה משירות ההתקנה של המדיח שהשירות שלהם ממש נורא והיא מאוד נעלבה. חשבתי להסביר לה שאין לה ממה להעלב. הרי זה שאני לא מרוצה רק מראה שהיא עושה את תפקידה על הצד הטוב ביותר. מישהו שם למעלה תכנן את מערך השירות כך שיפתור את הבעיות התפעוליות של החברה ולא את אלו של הלקוח. אבל אז חשבתי שאולי היא לא תבין מה אני רוצה.

חשוב לי להמליץ - אל תקנו אף מוצר שנותני השירות שלו הן גל אור. החברה הזאת הצליחה להביא את הגריעות בשירות למימדים חדשים. אבל אין על בזק. בזק היא מספר אחת בגריעות השירות. היחס, הסירבול, המגלומניות. פשוט גוף שמאוד לא נעים לעבוד איתו. ועל כך נכתב השיר "זה שטות לתת שירות".

לכל הסיפור הזה יש מוסר השכל. היום, שבועיים אחרי שהמדיח הובל אל ביתי, הגיע סוף-סוף הטכנאי להתקין את המדיח. לא אלאה אותכם על מערכת היחסים העכורה שנוצרה ביני לבין חברת גל אור במהלך התקופה. רק אספר לכם שכאשר הטכנאי סיפר לי שההתקנה חינם הולכת לעלות לי 90 ש"ח בגלל שהצינור הוא יותר ממטר וחצי, התקשרתי לחנות וביקשתי שיקחו את המדיח ויחזירו לי את הכסף. אין לי שום עניין להחזיק מכשיר חשמלי שגל אור הוא נותן השירות שלו. בסופו של דבר הסתבר שלא ניתן לקבל שירות ממישהו אחר והאיש בחנות הסביר לי שהמוצר שקניתי לא מתקלקל ושהמוצר הדומה היחיד בשוק כן מתקלקל וחברת השירות שלו גרועה בהרבה. מזל טוב, יש לי מדיח חדש.

ככה נראית פמיניסטית

לפני כמה חודשים הלכתי בשנקין בערב. נתקלתי באישה שלבשה חולצה ועליה כתוב "ככה נראית פמיניסטית". הסתכלתי עליה במבט מעט חשדני עד ששמתי לב שלמעט לחולצה אין בה שום דבר בלתי אופיני. הסתכלתי עליה שוב. אישה כבת 50. נראית טוב. וכתוב עליה שהיא נראית כמו פמיניסטית. תהיתי לעצמי האם יש דרך בה אמורה פמיניסטית להראות. האמת היא שלא נראה לי.

סיפרתי על כך לזוגתי. זוגתי היא פמיניסטית מוצהרת בעלת תואר שני בפמיניזם מאוניברסיטת תל-אביב-יפו. היא סיפרה על כך לחברה מאוד טובה ומאוד פמיניסטית. שתיהן מאוד התרשמו מהרעיון. מאז אני צריך להתאפק ולא לקנות להן חולצות. דבר ראשון לא הייתי מסתכן בלנסות לבחור להן חולצות. דבר שני הרעיון שגבר יקנה לשתי נשים חולצות עם הכיתוב "ככה נראית פמיניסטית" הוא בלתי נסבל בעיני. ככה לא נראית פמיניסטית.

אני חזרתי - גלעד לא

רבים מקוראי הקבועים פנו אלי לאחרונה ושאלו מדוע איני כותב יותר. לצערי נעלצתי לעזוב אותכם לזמן מה וזאת משלוש סיבות עיקריות (בסדר כרונולוגי):
1. עברתי דירה
2. קרס לי המחשב
3. נולד לי בן

קוראים לו נועם. הוא חמוד, בריא ומקסים. הוא הרבה יותר מעניין מכתיבה בבלוג. אני גם מאמין שתמעו עליו אינסוף סיפורים מקסימים בהמשך. בינתיים אני חס עליכם. למרות זאת לפעמים ההרגל הישן חוזר והרצון לשתף אותכם בדברים המוזרים שקורים בעולם המופלא לתוכו נועם שלי גדל, מתחזק.

הדבר הראשון שעליי לכתוב עליו הוא גלעד שליט. כידוע לכם נושא זה מרתק אותי ומושך אותי אליו שוב ושוב כפרפר אל האש. עוד כשהיינו במלונית לאחר הלידה, ראיתי את כותרות העיתונים שהמו"מ על שיחרור גלעד שליט התפוצך. ישר אמרתי לעצמי "אוי-יו-יוי". כי הרי כולנו חשבנו שהנה גלעד חוזר והאכזבה הייתה עצומה. האמת שהתאכזבתי. למרות שידעתי שאין סיכוי קיוויתי שהוא יחזור.

כבר כתבתי בעבר שאיני מאמין שגורלו של גלעד שליט יהיה שונה מזה של רון ארד. אפילו הפנתי לכותבים נוספים שהאלו השערות אחרות לסיבת אי שיחרורו. בעקבות פוסטים אלו נשאלתי האם אני באמת מאמין שלא ישחררו את גלעד בגלל שחושבים שהוא חננה. התשובה היא מורכבת. איני חושב שיושבים בישיבת ממשלה או מטכ"ל (יש בכלל הבדל?) ואומרים "טוב, הוא חננה, בו לא נשחרר אותו". אבל אין לי ספק שההבנה העמוקה של העוסקים בדבר כי מדובר בחננה מקלה עליהם לקבל החלטות שאינן מביאות להחזרתו. אולי אני לא צודק, אבל לפחות אני לא לבד.

הרעיון בהשערת החננה הוא פחות לבסס את עמדתי ויותר לבצע ניסוי מחשבה. השאלה האמיתית היא מדוע גלעד שליט לעולם לא יוחזר. הטענה הרישמית שהמחיר גבוה מידי נראית תמוהה עקב המחיר שממשלת ישראל מוכנה לשלם עבור גוויות וסוחרי סמים בעלי דרגות. יש שיומרו שישראל החליטה לשים סוף לסיפור וזה נעשה על גבו של גלעד שליט, אבל גם טענה זו לא מצליחה להבהיר את התמונה.

ניסוי המחשבה בה לבחון את ההסבר הרישמי מול אופציות אחרות שיכולות לתת הסבר לתמונה הכללית. ההסבר שלי ושל מרב מיכאלי הוא רק אחד מרבים. למזלי עידן לנדאו עשה עבודה מרשימה בנושא אותה תוכלו לקרא כאן. בכך נמנע ממני הצורך לנתח עובדות ולהעלות השערות, מבלי לפגוע בזכותכם לרדת לשורש העיניין.

טוב למות - ארצנו בעד!

יש דברים שהם כל כך מוצלחים שפשוט חייבים לחקות. אז ישירות מהבלוג של דרור פויר:

כלכלה - חושבים מעבר למספרים

מסתבר שבאוניברסיטאות של חיפה וירושלים פועל פורום סטודנטים לכלכלה. הפורום מעביר הרצאות העשרה לסטודנטים בנושאים עדכניים שלרוב לא ניכללים בלימודים. אני יכול להלעות אותכם בהסברים על מה ולמה או לשים לב להסברים. במקום זאת אני שולך אותכם ישירות לסיכומי המפגשים בחיפה ובירושלים, שתוכלו לקבל רושם ראשוני מיידי. מומלצים במיוחד הרצאתו של רובינשטיין והמצגת בנושא כלכלה סביבתית.

הרגלים

יש לי הרגל מגונה. הוא מגונה ממספר סיבות, אבל הוא מגונה במיוחד בגלל סיבה אחת. ההרגל הזה מפריד אותי מהדבר החשוב לי יותר בעולם. הוא מפריד אותי מהמשפחה שזוגתי ואני בחרנו להקים.

אני שואף לכך שכל הרגלי ישרתו אותי נאמנה. הפרידה מהרגל זה היא צעד חשוב בדרך. אני בטוח שאני וזוגתי נצלח את דרכנו ביחד כתמיד. בעזרתה ובתמיכתה התגברתי כבר על דברים רבים וגדולים. 

היום היא נאלצה להעביר לי מסר חד למדי. אני מרכין ראשי בענווה. מעשי אכן הצדיקו תגובה זאת.

חייבים לשחרר את גלעד שליט?

רק ביום חמישי כתבתי על כך שלישראל אין עיניין לשחרר את גלעד שליט וכבר בעיתוני יום ראשון מחזקים את טיעוניי גדעון לוי וצבי בראל. טיעונייהם אולי שונים משלי, אך הבסיס העובדתי והמסקנות זהות. מדינת ישראל לא גילתה שום נכונות לפעול לשחרורו של גלעד שליט.

ידינו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר פוליטיקו מהיום בבוקר:

http://www.politico.co.il/article.asp?rId=1546

המלצה לשבת

השבוע ראינו זוגתי ואני את "Terry Pratchett's Hogfather". מדובר בלא פחות מיצירת מופת גאונית. מדובר במיני סידרה בריטית המבוססת על ספר של טרי פרצ'ט מסדרת Discworld בעל שם זהה. שנינו היינו עייפים למדי וחשבנו לראות איזה פרק של חצי שעה וללכת לישון. שלוש שעות אחרי זה ישבנו שנינו מוקסמים מול המסך. מצחיק, מרגש, עשוי היטב ומאוד בריטי. הסדרה הופקה ב-2005 על-יד רשת SKY הבריטית. פשוט מומלץ.

ראינו השבוע גם את "נער החידות ממומביי". על הסרט הזה כולם שמעו ואין טעם להוסיף עליו המלצה נוספת. כשיצאנו מהסרט ראיתי בכרזה שמדובר בסרט של דני בויל הידוע בעיקר כבמאי סרט הקאלט "טריינספוטינג". כפי שעשה לגבי נרקומנים דני בויל הצליח גם הפעם להעביר את הסיפור עם כל היופי והכיעור דרך מבט לא שיפוטי. פעם שנייה זה כבר לא מקרה ואני מהיום באופן רישמי מעריץ.

תראו לי בבקשה שאני טועה

יש לי תאוריה אחת שמעוררת בי חוסר נחת. כמו רוב בני האדם אני נוטה לחשוב שאם אני מאמין במשהו אז סימן שזה נכון. כאשר אני מגלה שמשהו שאני מאמין בו אינו נכון, עולה בי עצב דק. יש לי תאוריה אחת שאני מחכה ליום שבה יתגלה שטעיתי ואני מקווה שבאותו יום הציניות והנפיחות העצמית תשכח ושמחה אמיתית תמלא את ליבי.

לכן אני מבקש את עזרתכם, תראו לי בבקשה שאני טועה. אני מאמין שגלעד שליט לעולם לא יחזור הביתה. אף אחד לא מודה בזה, אבל אף אחד לא רוצה אותו בחזרה. לא צה"ל. לא הממשלה. כנראה שגם רוב הציבור. למה? כי הוא נמושה. הוא נישבה בחיים. הוא לא נלחם למוות כמו בגמלא ואפילו לא הספיק להתאבד כמו במצדה. הוא סתם פחדן שהרים ידיים וקיווה לא למות.

כולם שונאים נמושות. אף אחד לא רוצה להיות פחדן. אף אחד לא רוצה להודות כמה הוא פחד כשלחם למען המולדת. אף אחד לא רוצה להיות חבר של הנמושה. לא הרמטכ"ל. לא ראש הממשלה. לא האיש הקטן ברחוב. 

כולם אוהבים גיבורים. הרי ידוע שכל מי שמת בקרב הוא גיבור. תמורת גופות אין גבול למה שישראל מוכנה לתת. אבל תמורת ילד מבולבל שלא הבין מה עושים עם הנשק? מה, הוא רון ארד? עוד איזה מוזר שמילא לא הספיק לירות באויב, אבל לפחות לתקוע לעצמך איזה כדור אחד בראש? 

יש תשדיר ברדיו שמצליח כל פעם לעורר בי תחושת גועל. שומעים את הקריינית אומרת משהו בסגנון "גלעד, חזור הביתה. אנחנו מחכים לך."  זה תמיד מעלה דימוי של ילד מפגר שהלך לאיבוד, או מודעה שפירסמו קרובים של חולי אלצהיימר שלא יודע היכן הוא גר. כאילו אנחנו עשינו הכל והוא בשלו מסרב לחזור הביתה. 

למה נפלתה בשבי גלעד? לא לימדנו אותך טוב מזה? נפל שכמוך, גלעד. גלעד שליט לא חברה.

אני מתחנן. בבקשה. שמישהו יוכיח שהפעם נסחפתי וראשי מלא ברעיונות שווא. אל תתנו לגלעד שליט להפוך לעוד רון ארד. תחזירו את גלעד שליט הביתה.

על דיכוי, על אושר ועל שקרים קטנים ונוראיים

בימים האחרונים מאז שהתחלתי לכתוב כאן, רצים בראשי רעיונות אין ספור לפוסטים. מידי יום, כמעשה השטן, קורא דבר מה אשר מסיח את דעתי וכופה עלי להגיב עליו. לשמחתי הרבה היום בבוקר היתה לי שיחה מרתקת עם אשה שאני מאוד מעריך על נושא עליו אני רוצה לכתוב. חשבתי לעשות קופי-פייסט של השיחה מהסקייפ ישר לכאן. לצורך התמצות, הבהירות ושמירה על פרטיותם של החפים מפשע, החלטתי לא לעשות זאת. במקום זאת אקצר את דברי ואתן דוגמאות על עצמי. 

על דיכוי

אני: זה קשה להיות תחת דיכוי.

היא: אני יודעת,ההתפכחות והידיעה שחיים בדיכוי היא הקשה מכולם. בזכות השיח שלי איתך ועם זוגתך הבנתי שיש בי עדיין צד מדוכא למרות מה שחשבתי על עצמי.

אני: תמיד יש צד מדוכא. לא מזמן שמעתי את חומסקי מדבר על תאוריות אוטופיות. הוא אמר שהרעיון שאנחנו יכולים לדעת כיצד נראת חברה אוטופית הוא בעייתי בגלל שאופיו של הדיכוי הוא היותו בלתי מורגש. לכן לא ניתן לדעת בכמה דרכים אנחנו מדוכאים כיום ואין לנו מושג עליהם. הוא נותן כדוגמא את סבתו שחיה במשפחה אולטרה-פטריאכלית שאביה אפילו לא ידע את שמה. עבורה זה היה טבעי וסביר.

היא: אז לדעתך אי אפשר להגיע למצב של שחרור אמיתי במציאות הקיימת?

אני: ברור שלא. זה ייקח מאות ואלפי שנים. אבל אפשר לתת לעצמנו קווים כללים ולהתקדם לאורם. קשה לי להאמין שנהיה אי פעם חופשיים לחלוטין.

על אושר

יש ספר שאני מאוד אוהב שנקרא Happier של טל בן שחר. הוא גם תורגם לעברית ונקרא "באושר ובאושר".  הוא מסביר שהספר נקרא כך ולא Happy מפני שלהיות שמח זה אתגר מתסכל. או שאתה מאושר או שלא. האם אני מאושר עכשיו? האם אהיה מאושר אחר כך? יכול להיות שקודם החשבתי שאני מאושר, אבל עכשיו שאני באמת מאושר אני מבין שקודם הייתי לא מאושר? 

לעומת זאת להיות יותר מאושר היא משימה תמידית. אני תמיד יכול להיות יותר מאושר ממה שהייתי בעבר ולהיות עוד יותר מאושר בעתיד. זה מסע מופלא. לכן השאלה האם אי פעם נהיה חופשייים, או האם אי פעם נהייה מאושרים, היא שאלה מדכאת שמנסה להשאיר אותנו במקום בו אנחנו נמצאים. אם יש לך את היכולת להיות מאושרת, אז יש לך את הייכולת להיות יותר מאושרת. האמונה שעוד עשר שנים תהיי הרבה יותר מאושרת מאשר היום,  זו התורה כולה על רגל אחת. 

על שקרים קטנים ונוראיים

יש מספר סוגי שקרים. אחד מהם הוא שקרים קטנים ונוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאנשים הקרובים לנו ביותר. דוגמאות? אני לעולם לא אהיה מאושר, אני אוהב להתלונן, אני לא אומר מספיק לזוגתי כמה אני אוהב אותה. אלה רק דוגמאות לשקרים קטנים ונוראים שרצים לי בראש ומדי פעם אני מתוודה עליהם בפני מי שאני מחשיב חברה מספיק קרובה. יש עוד. יש עוד הרבה.

הדבר העצוב הוא שאף אחת מהאמירות האלו אינה נכונה. יש לי חיים טובים ומאושרים למדי. אני נוהג להתלונן, אבל אני ממש לא נהנה מזה. אני חושב שזה הרגל רע ואני משתדל להתנצל כאשר אני שם לב שכך נהגתי. אני אומר לזוגתי כמה אני אוהב אותי ואיזה בר מזל אני שהכרתי אותה לעיתים די קרובות. זו העוצמה האמיתית של הדיכוי. הדיכוי מתחיל בתוכי.

הערה: הפנייה בלשון נקבה היא לנוחיות בלבד, והיא מיועדת לשני המינים.

הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

זוגתי החמיאה לי על כך שבניסוח הבקשה "הכנס/י כתובת אימייל לקבלת עידכונים:"  השתמשתי בלוכסן על מנת לפנות גם לנשים. לא כל-כך הבנתי בהתחלה על מה היא מדברת. השימוש בלוכסן לצורך זה תמיד נראה לי צורם, מבלבל ומכביד. מכיוון שזוגתי היא אשה חכמה שלמדתי ממנה כבר דבר או שניים, החלטתי להקדיש לכך מעט מחשבה.

השפה העברית מחייבת אותנו לתת לכל פעולה לשונית צבע מגדרי. דבר זה משותף להרבה שפות. כשלמדתי צרפתית ניסיתי להבין למה חפצים מסוימים הם זכר בעברית ונקבה בצרפתית או להפך. זה גם גרם לי להתהות מדוע אוטובוס הוא זכר ולא נקבה. הצצתי לאוטובוס מלמטה ולא ראיתי שום איבר פאלי מזדקר מתוכו.

כאשר אנו מנסים להתנגד לנטייה הטבעית של השפה ולפנות באופן שווה אל שני המינים, עומדות מולנו ארבע אפשרויות: (ובכלל, מתי האפשרות נהפכה לנקבה? והאם היא עדיין בתולה?)

א. לפנות בזכר, הרי הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

ב. לפנות ברבים ובכך לטשטש מעט את הזהות המינית

ג. להשתמש בלוכסן

ד. בחוגים מסויימים משתמשים בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

בהתחלה בחרתי באפשרות ב - פניה ברבים. אופציה זו נתפסת בעיני כאלגנטית ביותר. השימוש בלוכסן נתפס בעיני כמגושם. זוהי פרברסיה לשונית אשר מתאפשרת בלשון הכתובה בלבד ואינה ניתנת להגיה. בעקבות שינויים שהכנסתי בעיצוב הבלוג רציתי שהפנייה תהייה יותר אישית. הפנייה ברבים אינה אישית וגם אינה סבירה במקרה זה. לא ייתכן ששני אנשים יכניסו ביחד כתובות אימייל לתיבה. הבחירה בלוכסן נעשתה ללא הקדשת תשומת לב, כצורת פנייה פורמלית כתובה מקובלת לשני המינים.

לאחר שזוגתי האירה לי את הנושא, נזכרתי במשפט המופיע בתחתית טפסים רשמיים ופרסומות: "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". נשמע תמים והגיוני: מסכימים שגוף זכר יכול לשמש גם כגוף סתמי וחוסכים את כל הלוכסנים המעיקים והבלתי ניתנים להקראה. ישר נשאלת השאלה: האם הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים? אולי מסתתר כאן משהו אחר?

יצא לי להפגש בנשים (מיעוטן היו גברים, אבל אני משתמש בנקבה כגוף סתמי. הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים) שבחרו להשתמש בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים. בפעם הראשונה ששמעתי מרצה אומרת "הבנתן את הדוגמא", או משהו דומה, נשארתי מעט מבולבל. נכון שרוב התלמידות היו נשים, אבל בכל זאת. עם הזמן התרגלתי. סך הכל זו זכותן לדבר בלשון הטבעית להן והיא לשון הנקבה. עם זה עוד קל לי לחיות. אבל מה קורה שפונים אלי באופן אישי בלשון נקבה? לפעמים הקול נשמע קצת נשי בטלפון, או איזו פניה שנעשתה בהיסך הדעת. האמת? אותי זה מעליב.

מעניין לשים לב שכאשר מוכרים מוצר נשי מובהק כמו אבקת כביסה או חומר ניקוי למדיח, הפניה היא בלשון נקבה. מעולם לא ראיתי את הכיתוב הקטן "הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". האם אין גברים שקונים חומרי ניקוי?נכון שבימי רווקותי העליזים לא השתמשתי כמעט בחומרי ניקוי, אבל עדיין קניתי איזה סבון ידיים מפעם לפעם. יכול להיות שבגלל שלא פנו אלי בלשון זכר מעולם לא קניתי את המוצרים האלו? אולי הבנתי באופן מיידי שהפרסומת הזאתי היא למשהו שבאופן ברור איני קהל היעד שלו ואין לו בו כל צורך? ואולי סתם התעצלתי לנקות את הדירה?

לאט לאט מחלחלת בי המחשבה שאולי האמירה כי "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים" אינה כל כך תמימה. אולי אחרי אלפי ורבבות שנות פטריארכיה הערת שוליים קטנה לא מספיקה בשביל שאישה תרגיש שווה? אולי הסרבול הלשוני של השימוש בלוכסן שווה את התחושה שהפניה באמת מיועדת לשני המינים? אולי הערת השוליים האומללה הזאת היא סתם עלה תאנה?

ידנו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר דה-מרקר מהיום בבוקר:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090216_67522

תוכנית הקיצוץ של אובמה עלולה לפגוע באלביט

זה שייך לדיון בבלוג אחר, אבל מי שצריך ימצא את זה גם כאן. פורסמה היום כתבה ב-YNET עם הכותרת "תוכנית הקיצוץ של אובמה עלולה לפגוע באלביט". לא קראתי. אם זה מעניין מישהו הוא מוזמן לקרא. אני הסתפקתי במישנה: "זאת, בעקבות קיצוץ תקציב הביטחון של ארה"ב ב-10%; המרוויחות הישראליות מתוכנית התמריצים שאישר הקונגרס - די.בי מושן ובטר פלייס".

פשוט לא יאומן כמה אנשים תקועים לעצמם בתחת. נשיא ארה"ב החדש מחליט על רפורמה אדירה בתחום מדיניות החוץ של האימפריה מספר אחת בעולם. ב-YNET הבינו מייד שזו לא הפואנטה אלה אנחנו. כדאי לשים לב שבטר פלייס לא קשורה לתעשייה הביטחונית, ככה שכנראה שזה בכלל לא קשור כבר למדיניות הבטחון של ארה"ב אלה ליכולת היצוא שלנו. את די.בי מושן אני לא מכיר ולא אתפלא אם גם היא אינה קשורה למכירת ציוד צבאי.

אז רגע. אני לא ממש מבין. מי שוקרא YNET מתעלם ממקורות מידע חשובים או להיפך? לקורא הבודד הפתרון.

אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי". -  אבי שליים מספר על טקס ההשבעה שלו בטירונות.

התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".

אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

בלי נאמנות - אין עבודה

כמה ימים לפני הבחירות עמדתי עם האוטו ברמזור בצומת מעריב. על הגשר התנוסס שלט גדול של ליברמן עם הסיסמא "בלי נאמנות - אין אזרחות". כאדם עם דעות פוליטיות ליבריות ושמאלה מזה די הזדעזעתי בהתחלה. אבל פתאום ירד עלי רוגע. כמה פעמים הצבעתם למפלגה שהבטיחה שלום ובטחון ושום דבר לא קרה? סיסמאת הקמפיין היא מאין התחייבות למה המפלגה לא תעשה. 

מסתבר שטעיתי.

לא עברו יומיים וכבר החלו במבצע בלי נאמנות - אין עבודה. אז אולי יש אמת בפרסום וכן כדאי להאמין לו?

פוסט פתיחה

מופע הפתיחה הוא תמיד גדול וראוותני. יש ליצנים וחצוצרות וכולם באים ונורא שמח. כולם באים. הכל מצוחצח ומוקפד בשביל שיווצר רושם ראשוני מעולה וכולם ירצו לחזור. הרי ידוע שרושם ראשוני ניתן לעשות רק פעם אחת.

פה זה לא ככה.

מופע הפתיחה הוא קצר ודל תקציב.

יכול להיות שאני שומר את הכוחות לאחר כך ולא סתם פותח בכל מיני הפצצות. מצד שני, יכול להיות שזה סימן לבאות.