התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".
אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.
רשומות
איפה מצאת את זה? בזכות התגובות אפשר ללמוד שזה מ-2005. הייתי מוסיפה משהו על הזמן שעבר, פרספקטיבה ותמורות, אבל לצערי אין כאלה.
השבמחקמעניין, אני מעולם לא הרגשתי את הלאומנות בתוכי. היא נפקדה לגמרי מהבית בו גדלתי ומכיוון שלא התגייסתי ניצלתי מציפורניה הערמומיות. ומה פיתחתי תחת זאת? ניכור, ציניות, ספקנות ועוינות כלפי המקום הזה, שלא מותיר כל אפשרות להזדהות ולאהוב אותו שלא דרך המשקפיים הלאומניות.
מצאתי את זה בפייסבוק, המקום ממנו באים כל הדברים הטובים:)
השבמחקאני מאמין ששני הקצוות הם בעייתיים. אי קבלת הלאומנות אינה אומרת שאי-אפשר לחיות פה וצריך לתאב כל דבר שהוא יהודי. בסופו של דבר כאן הבית שלי ואני עומד על זכותי לנהל פה חיים שפויים.
אני זוכרת את הרגע שבו הלאומנות שבתוכי התחילה להסדק ,היה זה ברגע הצעקה אני נשבעת. לא הצלחתי לצעוק את זה,פתאום הרגשתי כל כך מטופשת. היום יש לי מילים לתאר את המעבר מחיה ציונית גאה למיכל. אני חשה ישראלית כי אני מכאן,אני לא מרגישה צורך לשייך למילה הזאת זהות ציונית או יהודית. נראה לי שזאת הסיבה שהדרכון הגרמני עדין במגירה. אני מקווה רק שאצליח לגדל את נבט ושפע בתוך המעגל הזה מבלי להתנגש כל הזמ בסביבה
השבמחקוערן לא לתאב את היהודים ניחא אבל לא לתאב את הציונים,זה כבר קשה...
אצלי היה תהליך אחר. גדלתי כישראלי ואת הזהות הציוני-יהודית אימצתי עם השנים, בעיקר במהלך הצבא. רגשות לאומנים אלו אפשרו לי באופן פרדוקסלי לפתח תודעה שמאלנית-רדיקלית. הם כאילו הגנו עלי מלהסחף ולצאת כנגד בני עמי ונתנו דרור להתפתחות עמדות שנתפסות כא-ציוניות.
השבמחקאתן לך דוגמא. היה לי בצבא חבר מתנחל. אני זוכר שיום אחד אמרתי לו"פעם הייתי אכול שנאה למנחלים וראיתי אותם כהאשם בכל דבר רע במדינה הזו. היום אני מסוגל להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך שאני מוכן לבוא לבית של חבר טוב שלי ולגרור אותו בכח בחזרה למדינת ישארל, כי זה מה שטוב לשנינו. לא מתוך שנאה וכעס, אלה מתוך הבנה של מורכבות המצב"
זה לא ציטוט מדויק, אבל הארוע אמיתי. לפעמים אני מתגעגע למקום הזה. היום אני כבר לא שם. עם השנים נפרדתי לשלום מרגשות אלו, לטוב ולרע.
שאלה אחרונה לי אלייך: מתי פעם אחרונה נפגשת בציוני? פגשתי לא מעט אנשי קשי יום, שמעולם לא תרחו להקדיש לנושא טיפת מחשבה והציגו אותם כציונים בגלל שכך חונכו. פגשתי מעט מאוד אנשים, ואני בתוכם, שבחרו לאמץ את הזהות הציונית.
תנסי לא לתאב אותי, אני מאמין שזה די קל...
ערן, לבחור בציונות זה בעייתי, כי ציונות היא גזענות. הרי כבר 60 שנה אנחנו מנסים ליישב את שני המושגים יהדות ודמוקרטיה בלי הצלחה גדולה.
השבמחקבמדינת היהודים הרצל כתב על התלבטות בין שני מחוזות - ארגנטינא או פלשתינא? (אני אישית חושב שהציונות היתה יכולה להיות הרבה יותר מגניבה בארגנטינה - הבשר, הנופים, והאינדיאנים המחונכים...).
לאחר לבטים קצרים הוא שולל את האפשרות של ארגנטינא, כי הוא טוען שעל מנת לאחד את העם היהודי נדרשים אויבים מבחוץ! הלא זו האנטישמיות המפעפעת בורידי הנימוק הציוני.
ובכל הספר אשר מתאר את ההתישבות לפרטיה הכלכליים הקטנים ביותר, עד לרמה של מספר שעות עבודה ביום, לא מוזכר כמעט עובדת המצאותם של תושבים בני המקום והחלק המיועד להם ב"יישוב הארץ".
ולכן איני מסכים עם הציונות, לפחות לא זו ההרצליאנית שרובנו חיים לפיה על אף שאנו מתעבים את התהוות החזון.
אנונימי יקר,
השבמחקאין ספק שיש בעייתיות רבה בציונות. השאלה האמיתית היא האם ניתן להיות ישראלי-יהודי מבלי להיות ציוני. לדעתי לא ניתן ולכן יש שתי ברירות: להגר או לפרש מחדש את הציונות. הייתי מסתכל על התנועה הכנענית כנקודת התחלה.