אחד הדברים הנוראיים ביותר בציונות היא ההחלטה המודעת להפוך את בניה ובנותיה לחיות אדם תאוות דם. פעם אולי היה לזה סוג של הצדקה קיומית. מאז 1967 כבר לא מדובר באידאולוגיה אלה בפרויקט נדל"ן אחד גדול. לא מאמינים? בואו נקרא ביחד:
י', ששירתה במג"ב בשנים 2001-2004, העידה לאחר שחרורה לפני ארגון "שוברים שתיקה". כשנשאלה על גילויי אלימות שבהם נתקלה בזמן שירותה סיפרה: "היה את התיזוזים, להעמיד אותם (את הפלסטינים) ב-ח'... ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס, וואחד פול, אנא בחיבק משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס. הוא לא צריך לצחוק באמת. בא לי לתת בוקס. למה צחקת? בוקס".
כמה זמן זה נמשך?
"זה יכול להימשך גם שעות... תלוי כמה משעמם להם... יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".
"לקבוצת הלוחמים יש מוסר קולקטיווי, כלומר חברי הקבוצה לא מפתחים אותם חלקים אישיים של מוסר, מצפון והבחנה אישית בין טוב ורע, או משתדלים להתעלם מהם... נוצרת תופעה של מוסר קבוצתי שמאופיינת בכך שמה שטוב לקבוצה זה טוב, נכון וצודק, ומה שמשרת את הקבוצה זה מוסרי".
ואיך זה מתבטא במקרה שלנו?
"אם רוח הקבוצה אומרת ש'ערבים הם לא ממש בני אדם', אז זה מה שקובע. ואם הם לא ממש בני אדם, אז להשפיל אותם זה לא כמו להשפיל אותי"
משיחות עם כמה שוטרי מג"ב שסיימו לאחרונה את שירותם מתברר כי החרוז "וואחד חומוס, וואחד פול" עדיין מוכר היטב בשטח. א' הוא קצין מג"ב שסיים לאחרונה עשר שנות שירות, בעיקר באזור
ירושלים וגדר ההפרדה. כשהוא נשאל אם זו תופעה נפוצה הוא משיב "כן, כי גם הערבים מכירים את השיר הזה ו...אתה יודע, צוחקים".רוצים לשמוע עוד? אפשר לקרא את הכתבה המלאה בהארץ. יש בא גם קליפים נהדרים של טובי בנינו מצלמים את עצמם מבצעים פשעי מלחמה. הייתי שם פה אחד, אבל אני מפחד לראות אותם. במקום זה שמתי תמונה של עינויים כייפיים באמת.
א' מסביר שלפעמים כשהשוטרים עוצרים פלסטינים לבדיקה אז "עד שהוא (השוטר) רושם את התעודת-זהות אז (כדי) לשעשע את החבר'ה שמים חניך תורן והוא המנצח... מעמידים אותם בשורה ואודרוב".
אין שוטרים שאומרים שזה לא בסדר?
"לא, מי יגיד? הם לוקחים את זה כליצנות, אתה יודע".
רשומות
אנחנו (כלומר, השמאל) מרבים לדבר על ההשחתה שבכיבוש. אני חושבת שטעות בידנו. בעוד אנו רואים באובדן המוסר והנורמות סטייה לא רצויה בדרך להגשמת החזון הנדל"ניסטי של הציונות, ידידינו הכובשים רואים בכך מטרה כשלעצמה. הלוא אם אנו יודעים שהציונות היא הפנמה של האנטישמיות האירופית, אזי האידיאל אליו שואפים היהודונים המבקשים להסיר מעצמם את הקללה הוא הקלגס; כאלה הם רוצים להיות - דורסים, רומסים, חומסים, מתעמרים. זו אינה מעידה בדרך לחידקל; זו הגשמת חזון.
השבמחקואני חושבת שכאן התקלקל הכל. העובדה שבסתר לבם (או בגלוי) הציוניסמוסים מעולם לא הסתפקו בחירות, שוויון, אחווה ואחדות; הם תמיד רצו יותר מכך: להיות חזקים, להיות אלה שמגפיהם מונחות על צווארו של מישהו אחר. מתוך תפישה שרק כך, כנראה, אפשר באמת לשנות את ההסטוריה.
עצוב להודות שזה נכון.
השבמחק