יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.
חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.
נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.
עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.
עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?
עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.
יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.
יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.
חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.
נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.
עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.
עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?
עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.
יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.
יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.
רשומות
"יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?"
השבמחקבמשפט הזה אמרת הכל. זו ההשתקה הגדולה שעל ברכיה גדלנו, השקר הנורא. אבל איך מספרים לילד שזו המורשת שלו?
לא הייתי פונה כ"כ בקיצוניות לעמדה הנגדית לזו המוצהרת והמקובלת, כפי שמוצג בפוסט. להרגשתי יש שני צדדים שמשלמים את המחיר ושני צדדים שמסרבים להכיר בכך - ברוב טמטומם, אם יותר לי.
השבמחקאכן, מדינתנו נבנתה על בסיס של פרות קדושות, מיתוסים שדי קל להפריך אם רוצים, וסיפורי גבורה so called שאינם בהכרח גם סיפורים של יושרה ושל התנהגות מצפונית והומנית.
מאידך, הצד השני, שאתה מביע כאן חמלה ואמפתיה כלפיו (וזה בסדר) גם כן לא טלית שכולה תכלת... כמו שאומרים, בנישואין וגם בפרידה: לטנגו צריך שניים.
לדעתי, אנחנו כבר נמצאים במקום של אין "צודקים" ו"צודקים יותר". זה כבר לא משנה מי צודק. משנה מה יהיה, מה תהיה איכות החיים של כולנו כאן, ושל הילדים שלנו, ושל הילדים של ילדינו. אם נעסוק במי צודק, מי הרשע ומי התמים, מי הפוגע ומי הנפגע, לא נצא מזה. הדבקת תויות, חשיבה של "שחור" מול "לבן" - לא מקדמת.
גם הגישה הקרבנית (מי יותר מסכן), בד"כ מספקת תוצאות חלקיות וזמניות בלבד, אם בכלל, ומתמקדת במניפולציות על מנת להגיע להישגים. הישגים שמושגים ע"י מניפולציות בד"כ חוזרים ונושכים אותך בתחת.
כששני ילדים מתקוטטים, הדרך להתמודד היא ללמד את שניהם אופני תקשורת יעילים יותר, לא להתחיל להתעסק במי התחיל, כי אז זה אף פעם לא נגמר.
להרגשתי, בניגוד למלים ולהצהרות של כל מי שמעורב, יש כוחות חזקים מאוד משני הצדדים, ויתכן גם מצידם של מעורבים נוספים, שממש לא מעוניינים בחיים טובים, שלווים ושלמים באזורנו, כי הם מרוויחים הרבה יותר מהמצב הנוכחי. למה ואיך? באמת באמת שנשגב מבינתי הקטנה והצנועה...
אין ספק שיש מי שמרוויח מהמצב הקיים. קוראים להם אליטות. הם מוכרים נשק וציוד כאילו אין מחר. יש אפילו אתר שעוקב אחרי הנושא - http://www.whoprofits.org/About%20Hebrew.php
השבמחקאני מבין את הגישה שלך. לא כדאי להסתכל על ההיסטוריה. כדאי ללכת קדימה. העמדה הזאת אומצה בחום על ידי השמאל הישראלי כבר לפני שנים. אימוץ נקודת מבט רב-תרבותית ופוסט-מודרני מתקדמת. באמת שבוחנים את המצב כך הוא נראה - שני ילדים מופרעים שפשוט צריך להפריד ביניהם.
אבל בניגוד לרטוריקה של מדינת ישראל, יש כזה דבר צדק, יש טוב ורע ויש דברים שלא עושים. לבוא ולהגיד לערבים שזה שלקחנו את ביתם זה מים מתחת לגשר - החמישיה עשתה על זה כבר מערכון.
יום אחד אתה קם בבוקר ומגלה שליהקו אותך בתפקיד הנאצי בסרט הזה. אני הלכתי וכבשתי אותם במו ידי. היום אני יודע שמה שעשיתי היה פסול, שמי ששלך אותי לשם היה פסול, שכל מי שידע מה עשיתי גם הוא פסול. למעשה כל התרבות שחונכתי עליה צריכה לעבור תהליך ערוך של דה-מילטריזציה לפני שתהיה ראויה להיקרא תרבות בכלל.
לדיון מרתק בנושא - http://shalva10.blogspot.com/2009/02/blog-post_06.html#comments
את יודעת שיש בערצנו כפרים ערבים נטושים מ-48 שתושביהם המקוריים וצאציהם הם אזרחי ישראל ועד היום לא נתנו להם לחזור לביתם. אני מדגיש - לפני 61 שנה גורשו אזרחי ישראל מביתם והבתים עדיים עומדים נטושים. אין פה שוויון. זה דויד וגולית ואנחנו פה לא בתפקיד הטובים.