אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.
לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.
לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.
אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.
רשומות
