הבהרה

למי שלא הבין - אני יותר מאשמח להיות האדם הראשון שנשפט על החוק המטופש הזה. יש כאן בבלוג הודאה שלי שלא רק שהפרתי את רוח החוק בעבר אלה שאני מתכוון להמשיך לעשות זאת בעתיד, אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליי בעברה על החוק וגם את מי שרוצה לתעד את האירוע.

לא יתכן שעוכר ישראל כמוני יסתובב חופשי ברחובות מדינת ישראל. חטאתי, פשעתי ויש להרחיק אותי מהחברה. העדויות נגדי רק הולכות ומצטברות. שימו לב לתמונה הבאה:

ניתן לראות אותי בברור משתתף בקרנבל בברזיל כאשר אני רוקד ושר וטוב לב. (האמת שדי קשה לראות, אבל הקפתי את עצמי בעיגול אדום). התמונה מוכיחה שיש ביכולתי לשמוח ולעלוץ אבל אני בוחר שלא לעשות את זה ביום העצמאות.

עוכרי ישראל שכמוני, הראויים לסיים את חייהם במחבוש, מסוגלים לנסוע בעולם, לשמוח ולחגוג. כאילו כדי להראות לגויים: אתם רואים, רק בארץ ישראל פני נופלים ואני מזיל דמעה. רק על מנת לעצבן את ממשלת ישראל היקרה אני לא מעלה חיוך על פני.

אם אתם שואלים אותי - מקומי בגרדום. ככה יעשה לעוכר ישראל.

*** הבהרה ***

בעקבות שאלות על הפוסט - התמונה אמיתית לחלוטין. לפני מספר שנים הייתי בקרנבל בריו. חוויה מאוד מומלצת. המארחים הברזילאים שלי פגשו חבורה של אנגלים שקנו תחפושות והתכוונו להשתתף במופע. כדרכם של אנגלים שניים מהם שתו עד לעילפון וכך אני ואחותי זכינו להשתתף בקרנבל. לצערי התמונה הזאת היא המזכרת היחידה מהאירוע.

בקשה

חברים יקרים!

זוהי פניה נרגשת אל ליבכם. כידוע לכולכם לפני מספר ימים המליצה ממשלת ישראל על העברת חוק המטיל עונש מאסר של שלוש שנים על כל מי שמביע צער ביום העצמאות. בעקבות התבטאותיי בעבר ישנו חשש כבד כי עבדכם הנאמן יושלך לכלבוש ואת המפתח ייתנו לחביתוש. (כן, יש סיכוי ששמעתי קצת יותר מידי שירי ילדים לאחרונה). מכיוון שלי אין כוונה לסגת מעמדתי, הסיכוי היחידי שלי להתחמק מעונש הוא שתחתמו על העצומה כנגד החוק המטופש והגזעני הזה.

לאלה מכם שכן היו מעוניינים לראות אותי מאחורי סורג ובריח מומלץ לחתום על העצומה ולפנות אליי להסדרת פתרון אלטרנטיבי.

בברכת שמרו עליי חופשי,

ערן

אמר החכם

"אמר החכם: מי שלומד תורה וחוזר עליה לפרקים, וכי לא הנאה היא לו? מי שבא אליו חבר ממרחק, וכי לא תענוג הוא לו? מי שלא הכירו בו הבריות בערכו ואף־על־פי־כן לא בא לכלל תרעומת - וכי לא איש־המעלה הוא?"

המאמרות של קונפוציוס, פרק ראשון, אנלקט א

החכם קונג, הידוע במערב כקונפוציוס, הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה האנושית. תורתו ומאמרותיו השפיעו השפעה אדירה על התרבות והחברה בדרום מזרח אסיה. הקונפוציוניזם אינו נחשב כדת ולכן לא ידוע כמה מאמינים יש בתורה זו. ניתן לומר שהשפעתה אינה נופלת מזו של הדתות הגדולות: הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם.

"המאמרות של קונפוציוס"[ויקי] הוא ספר האוסף אמירות ופתגמים, הנקראים בדרך כלל "אנלקטים", מבית מדרשו של הפילוסוף הסיני בן המאה ה-5 לפנה"ס ושל חסידיו, כמו גם שיחות בינם לבינם בעלות משמעות ערכית או חינוכית. הספר לא נכתב על יד החכם קונג. תלמידיו וממשיכי דרכו אספו את פתגמיו ומאמרותיו ולאחר גלגולים רבים התייצב הספר בגרסה המוכרת לנו היום.

אחד הדברים המעניינים בספר הוא בבחירת האנלקט הראשון המצוטט מעל. אנלקט זה לא מאיר לנו את תורתו של החכם קונג ואינו מתייחס למושגים עיקריים בתורתו. הבחירה בו אינה מקרית. היא משקפת ערכים ותפיסת עולם המציבה את הכתוב באנלקט זה כנקודת הפיחה בדיון במילותיו של קונג.

אתמול ישבתי וחזרתי על התורה ואכן הייתה זו הנאה צרופה. לא בתורת ישראל עסקינן אלה בתורת השמאל הסהרורי. חברה הגיעה ממרחק ואכן היה תענוג. יצא לי להכיר גם אנשים חדשים. דבר ראשון בא לי לומר הם הכירו בי כערכי ולכן הנושא לא עלה. מצד שני יתכן שאני איש המעלה ולכן איני יודע כלל אם הכירו בי כערכי או לא. בכל מקרה היה כיף.


***תודה לפרופ' יואב אריאל שהכיר לי את יופיו של החכם קונג והכניס בי את האהבה למאמרותיו ולעוד כמה דברים שאינם קשורים בכלל.

יום עצוב

יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.

חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.

נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.

עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.

עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?

עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.

יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.

יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.