‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.


כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

יום שני, 3 באוגוסט 2009

שנאת חינם

Israel Srullik Hintayev
במוצאי שבת נכנס אדם רעול פנים לדירת מרתף בביניין בו גרתי וירה. באירוע הטרור (הפחדה) נהרגו שני בני אדם ועוד למעלה מעשר נפצעו. בצל ט' באב ישר דיברו על כך שהפיגוע היה על רקע שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא מוצדקת? ומהי אהבת חינם? האם ישנה אהבה שאינה מוצדקת? ואני באמת האמנתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב.

הייתי ביום ראשון בעצרת המחאה. שמה הרגשתי מהי אהבת חינם. אנשים שפשוט אוהבים אחד את השני רק בגלל שהם שם. קשה להסביר את זה במילים, אבל היה קל להרגיש את זה באויר. האם זאת באמת אהבת חינם? איכשהו אהבת חינם נשמעת לי כמו אהבה מיותרת ולנוכחים האהבה הזאת היתה מאוד נחוצה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכל פעילי קהילת הלהב"ט. נשים וגברים הפועלים ללא פחד למען זכויות אדם בסיסיות למען אנשים שסך הכול נולדו כפי שהם. לכבודכם ולזכר המתים אני מוריד את הדגל ומרים ראש בגאוה.

(על רקע ט' באב נשמע כאילו שנאת חינם היא שנאה בין יהודים ואהבת חינם היא אהבה בין יהודים. כאילו שהשנאה לזר והאחר לא דורשת הצדקה ואהבה לזר והאחר כן. אבל באמת שעל זה לא בא לי לדבר עכשיו)

יום חמישי, 16 ביולי 2009

תחרות הצבא המוסרי ביותר בעולם

מידי יום אנו שומעים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. פתאום התגנבה לה תהייה: איזה עוד צבאות מתמודדים על התואר. הביטוי המקובל באנגלית הוא "The Most Moral Army in the World". בגוגל נמצא הביטוי אחת עשרה אלף וארבע מאות פעמים.

כמות התוצאות גרמה לי לחשוב שיש מועמדים רבים לתואר. מבט מהיר בתוצאות גרם לי לחשוד שלא כך הדבר. לכן בדקתי את כמות הפעמים בהם מופיע הביטוי שלא ביחס לצה"ל או מדינת ישראל. מאה ושלוש מופעים. בעיון מרופרף עולה הרושם שגם אלו מתייחסים לצה"ל שלנו.

אז אין מתחרים? אין עוד אף צבא שרוצה להיות הצבא המוסרי בעולם? באמת מוזר.


יום שלישי, 30 ביוני 2009

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי או החברה הפתוחה ואויביה

דמיינו את עצמכן יושבות במעגל ולכל אחת מכן יש את הזכות להשמיע את דבריה. למעגל הזה ישנן מספר גרסאות. ייתכן שמדובר בקבוצת חברות המדברות על דברים של חול. ייתכן שמדובר באירוע מאורגן ובו נושא שנבחר מראש ומנחה שמובילה את הדיון, יכול להיות שיש הצגה של מידע ודיון ולפעמים מדובר על שיתוף בחוויות.

כל מי שהתנסתה באיזושהי גרסה של כזה מעגל יודעת שמדובר בחוויה מהנה ומעצימה. לכל אחת מהיושבות במעגל יש מקום ולדבריה יש משקל. זוהי החוויה של החברה הפתוחה שבה לכל אחת ולכל אחד יש מקום.

לעיתים מישהי קמה ונעמדת במרכז המעגל. דבריה מעט סבוכים וארוכים והיא נדרשת להשתמש באמצעים שונים להדגמת והסברת דבריה. הדוברת מסבירה, עונה לשאלות וחוזרת למקומה. בחברה הפתוחה יש מקום גם לבעלות תפקידים המקבלות סמכות על פני שאר חברות הקבוצה. בחברה הפתוחה משמש המנגנון הדמוקרטי לבחירתן, להצגת סייגים לסמכותן ולהחלפתן של העומדות במרכז.

לפעמים נוצר מצב שאחת מחברות הקבוצה רוצה לעמוד במרכז המעגל. לא לשם מטרה ספציפית אלה לעמוד במרכז המעגל לשם השהייה במרכזו בלבד. סמכויותיה נקבעות על פי רצונה ולא ניתן להחליפה. זוהי אויבה של החברה הפתוחה.

כאשר נוצרת קבוצה שבא יש מישהי שתפקידה לעמוד במרכז המעגל באופן קבוע התקשורת בין היושבות במעגל מתווכת על יד מבטה של העומדת במעגל. נושאי השיחה צריכים לעבור את אישורה. העומדת במרכז נהפכת לדיקטטורית השולטת במעגל. באופן טבעי הופכת העומדת במרכז המעגל לאויבה של החברה הפתוחה. הנזילות והשיתופיות של החברה הפתוחה מאיימים על מיקומה ועליה להשתמש בכוח על מנת לשמר את מעמדה כעומדת במרכז.

ניתן לטעון שהמעבר לאלימות הוא הסתבכות ושניתן לעמוד במרכז בלעדיה. בתיאוריה הכלכלית קיים הדיקטטור הנאור. זוהי ישות דמיונית העומדת במרכז המעגל השמה אל מול עיניה את טובת היושבים במעגל ופועלת אך ורק על פיהם. טענה זו רחוקה מהאמת. החברה הפתוחה מורכבת מנשים המעוניינות לשבת במעגל ולעמוד במרכזו רק במידה ובצורך הנדרשים. מספיקה אויבת אחת על מנת שהחברה הפתוחה תקרוס. כאשר הדיקטטורית נעמדת במרכז וחברות הקבוצה אינן מעוניינות בה יותר יש צורך לפעול נגדה בכוח – להפוך להיות כמוה. כך הופכת החברה הפתוחה לחברה אלימה.

זוהי הנקודה המרכזית – המעבר לאכזריות ולרוע אינה תוצר לוואי או תסביך של העומדת במרכז המעגל. עצם הרצון לעמוד במרכז לשם עמידה במרכז בלבד הוא סוג של אלימות ואלימות לעולם תתבטא באכזריות ורוע. זהו הרוע המוטבע בדיקטטורה ואויבה האמיתי של החברה הפתוחה. השאלה היא האם זה רוע שניתן לרפא או שיש לדכא בכוח את כל מי שמעוניינת לעמוד במרכז ובכך להנציח את האלימות. על כך כבר אין לי תשובה.

יום שלישי, 23 ביוני 2009

אני מעדיפה ללכת עירומה ולא ללבוש פרווה


לא מזמן התפרסם שנכדתו של צ'ה גווארה תופיע בעירום חלקי בקמפיין חדש של ארגון PETA [ויקי] (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים). סקרנותי לא הניחה לי וחיפשתי בגוגל תמונות נוספות של PETA. גם העמוד השני לא מפסיק להפתיע.

התמונה מעל לקוחה מבלוג. זו אינה כרזה אלה תמונה של פעילה והיא נועזת יותר מהמודעות הרישמיות של הארגון. נראה שהתמונה כן מאפיינת את אופי פעילות הארגון סביב הסלוגן "אני מעדיפה ללכת עירומה ולא ללבוש פרווה".

זה מגניב? האם האוביקטיביזציה של נשים לצורך הגנה על בעלי-חיים היא סבירה? מצד אחד נעשה כאן שימוש ציני בגופן של נשים, כפי שמקובל מאוד בעולם הפרסום. מצד שני המסר עובר והכל נעשה בהסכמה והמסר הוא חשוב.

האם דווקא בתחום זה השימוש בגוף האישה לקידום הרעיון הוא פסול? האם נשים אינן זכאיות לטיפול מוסרי ב-WEPA? אולי מדובר פה בעוצמה נשית הבאה להגן על החלש מהן בעזרת הכוח היחידי שברשותן?

יום שישי, 19 ביוני 2009

ידינו המושטת למלחמה

אחד הדברים הנוראיים ביותר בציונות היא ההחלטה המודעת להפוך את בניה ובנותיה לחיות אדם תאוות דם. פעם אולי היה לזה סוג של הצדקה קיומית. מאז 1967 כבר לא מדובר באידאולוגיה אלה בפרויקט נדל"ן אחד גדול. לא מאמינים? בואו נקרא ביחד:
י', ששירתה במג"ב בשנים 2001-2004, העידה לאחר שחרורה לפני ארגון "שוברים שתיקה". כשנשאלה על גילויי אלימות שבהם נתקלה בזמן שירותה סיפרה: "היה את התיזוזים, להעמיד אותם (את הפלסטינים) ב-ח'... ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס, וואחד פול, אנא בחיבק משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס. הוא לא צריך לצחוק באמת. בא לי לתת בוקס. למה צחקת? בוקס".

כמה זמן זה נמשך?
"זה יכול להימשך גם שעות... תלוי כמה משעמם להם... יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".
"לקבוצת הלוחמים יש מוסר קולקטיווי, כלומר חברי הקבוצה לא מפתחים אותם חלקים אישיים של מוסר, מצפון והבחנה אישית בין טוב ורע, או משתדלים להתעלם מהם... נוצרת תופעה של מוסר קבוצתי שמאופיינת בכך שמה שטוב לקבוצה זה טוב, נכון וצודק, ומה שמשרת את הקבוצה זה מוסרי".

ואיך זה מתבטא במקרה שלנו?

"אם רוח הקבוצה אומרת ש'ערבים הם לא ממש בני אדם', אז זה מה שקובע. ואם הם לא ממש בני אדם, אז להשפיל אותם זה לא כמו להשפיל אותי"
משיחות עם כמה שוטרי מג"ב שסיימו לאחרונה את שירותם מתברר כי החרוז "וואחד חומוס, וואחד פול" עדיין מוכר היטב בשטח. א' הוא קצין מג"ב שסיים לאחרונה עשר שנות שירות, בעיקר באזור
ירושלים וגדר ההפרדה. כשהוא נשאל אם זו תופעה נפוצה הוא משיב "כן, כי גם הערבים מכירים את השיר הזה ו...אתה יודע, צוחקים".

א' מסביר שלפעמים כשהשוטרים עוצרים פלסטינים לבדיקה אז "עד שהוא (השוטר) רושם את התעודת-זהות אז (כדי) לשעשע את החבר'ה שמים חניך תורן והוא המנצח... מעמידים אותם בשורה ואודרוב".

אין שוטרים שאומרים שזה לא בסדר?
"לא, מי יגיד? הם לוקחים את זה כליצנות, אתה יודע".
רוצים לשמוע עוד? אפשר לקרא את הכתבה המלאה בהארץ. יש בא גם קליפים נהדרים של טובי בנינו מצלמים את עצמם מבצעים פשעי מלחמה. הייתי שם פה אחד, אבל אני מפחד לראות אותם. במקום זה שמתי תמונה של עינויים כייפיים באמת.

יום ראשון, 7 ביוני 2009

למה חשוב לשתות אספרסו

שוב אני מוצא את עצמי מוביל דע בעל כורחי. רק בפברואר כתבתי על גלעד שליט ומספר ימים אחרי באו רבים והתפרצו לדלת אותה פתחתי, ביניהם גם גדעון לוי. והנה רק ביום רביעי כתבתי על שלומי קעטבי וכבר היום הגיח לו גדעון לוי מחזק את דברי ומרחיב.

במקור התכוונתי להרחיב את דעתי על דבריו של קעטבי. לאחר שפירקתי את דבריו לנקודות הרגשתי שאין צורך להרחיב. עצם פירוק המלל לרעיונות הפך אותו לתפל בעיני. רציתי להייחס לנקודה 2. חוסר נכונות לתת למדינה. למזלנו גדעון לוי עשה זאת טוב ממני. אתם מוזמנים לקרא את מה שאני הייתי כותב - שכל לגימת אספרסו בתל-אביב תורמת למדינת ישראל יותר ממה שכל מתנחל עשה אי פעם. אבל לך תסביר את זה לביטחוניסמוסים.

למי שמרגיש שלשתות אספרסו לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בו מומלץ להצטרך ליוזמת יש תגובה ולהיות טוקבקיסט תל-אביבי בועתי ומתנסה. נסו ותהנו!

יום רביעי, 3 ביוני 2009

שלומי קעטבי

שלומי קעטבי - תזכרו טוב טוב את השם הזה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה. במקום לספר סיפורים אצטט ישר מפיו:
בראיון לגלי צה"ל לרגל פרישתו מהמשטרה בתום יותר מ-30 שנות שירות, תקף קעטבי בחריפות את תושבי תל אביב. "אלה אותם אנשים שיוצאים כנגד המתנחלים, וגם אלה שהנכונות שלהם לתת למדינה היא אפס אחד גדול. הם יושבים שם בתל-אביב, מחנים את הג'יפ על המדרגות בשינקין, שותים אספרסו רגל על רגל ומרשים לעצמם למתוח ביקורת ולספר חוויות", אמר.

שימו לב לעברות החדשות שאותן מסמן לנו מר קעטבי:
  1. להתבטא כנגד המתנחלים
  2. חוסר נכונות לתת למדינה
  3. לשבת בתל-אביב
  4. להחנות את הג'יפ על המדרגות בשנקין
  5. לשתות אספרסו
  6. לשבת רגל על רגל
  7. להרשות לעצמך למתוח ביקורת
  8. להרשות לעצמך לספר חוויות
שימו לב לתחזית שלי. מר קעטבי ילך בדרך כל בטחוניסט ויצטרף לאחת המפלגות הביטחוניסמוסיות. בהמשך לחוקי הנכבה, הנאמנות והיהודית-דמוקרטית יתווספו החוקים החדשים וכולנו נשמח. כלומר, אולי לא נשמח אבל לא נרשה לעצמנו למתוח ביקרות. גם לא נספר חוויות. פשוט נשתוק ונאהב מתנחלים.

אני חייב להודות שלא הכל רע. אם מישהו יגרום לכך שיפסיקו להחנות ג'יפים על המדרגות בשנקין זה יהיה נהדר. בכלל אם יאכפו את האיסור לחנות על המידרכה עם ג'יפ או בלעדיו במרכז תל-אביב, זו תהיה ברכה.

יום רביעי, 27 במאי 2009

הבהרה

למי שלא הבין - אני יותר מאשמח להיות האדם הראשון שנשפט על החוק המטופש הזה. יש כאן בבלוג הודאה שלי שלא רק שהפרתי את רוח החוק בעבר אלה שאני מתכוון להמשיך לעשות זאת בעתיד, אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליי בעברה על החוק וגם את מי שרוצה לתעד את האירוע.

לא יתכן שעוכר ישראל כמוני יסתובב חופשי ברחובות מדינת ישראל. חטאתי, פשעתי ויש להרחיק אותי מהחברה. העדויות נגדי רק הולכות ומצטברות. שימו לב לתמונה הבאה:
ניתן לראות אותי בברור משתתף בקרנבל בברזיל כאשר אני רוקד ושר וטוב לב. (האמת שדי קשה לראות, אבל הקפתי את עצמי בעיגול אדום). התמונה מוכיחה שיש ביכולתי לשמוח ולעלוץ אבל אני בוחר שלא לעשות את זה ביום העצמאות.

עוכרי ישראל שכמוני, הראויים לסיים את חייהם במחבוש, מסוגלים לנסוע בעולם, לשמוח ולחגוג. כאילו כדי להראות לגויים: אתם רואים, רק בארץ ישראל פני נופלים ואני מזיל דמעה. רק על מנת לעצבן את ממשלת ישראל היקרה אני לא מעלה חיוך על פני.

אם אתם שואלים אותי - מקומי בגרדום. ככה יעשה לעוכר ישראל.


*** הבהרה ***
בעקבות שאלות על הפוסט - התמונה אמיתית לחלוטין. לפני מספר שנים הייתי בקרנבל בריו. חוויה מאוד מומלצת. המארחים הברזילאים שלי פגשו חבורה של אנגלים שקנו תחפושות והתכוונו להשתתף במופע. כדרכם של אנגלים שניים מהם שתו עד לעילפון וכך אני ואחותי זכינו להשתתף בקרנבל. לצערי התמונה הזאת היא המזכרת היחידה מהאירוע.

יום שלישי, 26 במאי 2009

בקשה

חברים יקרים!

זוהי פניה נרגשת אל ליבכם. כידוע לכולכם לפני מספר ימים המליצה ממשלת ישראל על העברת חוק המטיל עונש מאסר של שלוש שנים על כל מי שמביע צער ביום העצמאות. בעקבות התבטאותיי בעבר ישנו חשש כבד כי עבדכם הנאמן יושלך לכלבוש ואת המפתח ייתנו לחביתוש. (כן, יש סיכוי ששמעתי קצת יותר מידי שירי ילדים לאחרונה). מכיוון שלי אין כוונה לסגת מעמדתי, הסיכוי היחידי שלי להתחמק מעונש הוא שתחתמו על העצומה כנגד החוק המטופש והגזעני הזה.

לאלה מכם שכן היו מעוניינים לראות אותי מאחורי סורג ובריח מומלץ לחתום על העצומה ולפנות אליי להסדרת פתרון אלטרנטיבי.

בברכת שמרו עליי חופשי,

ערן

יום שישי, 24 באפריל 2009

ידינו המושטת למלחמה


ראיתם פעם סרט סנאפ? כזה שבו פתאום רוצחים בנאדם. רוצחים באמת, לא בכאילו. שנים טענו שמדובר בקנוניה של האינטרפול ושאין באמת כזה דבר. אז הנה זה סוף סוף כאן: סרט סנאפ ישר מ-ynet. 

ספוילר: בסרט רואים חיילי צה"ל רוצחים אדם אך ורק בגלל שלבש חולצה צהובה. יותר בולט, יותר קל. 

באתי להגיד שזה לבעלי קיבה רגישה בלבד, אבל אם ynet לא חושבים ככה, קשה לי להוסיף סתם אזהרות. למי שבטנו מקשה עליו או סתם רוצה להתנחם הנה מכתב שכתב חבר של באסם אבו רחמה. 

ההמלצות שלי לסוף השבוע לכל מי שעזר לממן את הרצח ורוצה לנקות ולו במעט את מצפונו, ברמת קושי עולה: 


2. לקנות חולצה מקסימה של שלום עכשיו - "ירושלים - שתי בירות לשתי עמים".

3. ללבוש צהוב ביום הנקבה הקרוב ולהוריד את הדגל לחצי התורן. 

יום חמישי, 23 באפריל 2009

עוד פעם הערבים האלה..

יימח שמם וזכרם. כל צעד שמתקרבים אליהם, הם חייבים להרוס. קודם הם סירבו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, אחר כך הם סירבו להביא לידי כך שילדהם יאהבו תרד ואפילו סירבו להכיר בכך שברוקולי הוא ירק מאוד בריא.

עכשיו באה השטות הבאה של האומה שלא פיספסה הזדמנות לפספס הזדמנות: בסקר שנערך השבוע שנמצא שכ-78% מהישראלים ו-74% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות. עוד עולה מהסקר כי 77% מהישראלים ו-71% מהפלסטינים עדיין מעוניינים בפתרון מדיני לסכסוך בין העמים. לעומת זאת, 66% מהישראלים ו-59% מהפלסטינים ענו כי פתרון של מדינה אחת אינו מתקבל על הדעת.

הייתם אולי מצפים שאשמח. הרי רק לפני עשרים שנה אנשים מהשמאל צחקו על אמונתי הנאיבית שיש לתת לפלסתינאים מדינה לצד מדינת ישראל. היום אמונה זו נפוצה. נכון. אבל אתם מפספסים את העיקר: הערבים ישו"ז פחות מעוניינים בפתרון מאשר בני ישראל. לכן מדינת ישראל תדרוש ובצדק שעד שלא יודבק הפער בסקרים, לא יימשך המו"מ. עד שהערבושים ייפתחו סדר יום אזרחי ויירצו בפתרון של שלום ושיוויון ידיינו תשאר מושטת לשלום ושולחן הדיוניים ישאר ריק. ככה זה כשאוהבים.

מי שקרא את הכתבה על כך בהארץ לא היה יכול להדהם מהדרך שהשמאלנים מהתקשורת בחרו להציג את הסקר. ישר הוצמדו לו ציטוטי שרים המחרחרים מלחמה ויוצאים כנגד כל הסדר שהוא. מעניין שגם עמדותיהם הזהות של ליברמן וברק הוצגו כמנוגדות. יכול להיות שהן מסמנות את המנעד המותר וכל דעה מחוץ לתווך המסומן כבר אינה לגיטימית? ואולי אם הם היו קוריאים את היוזמה הערבית היו שמים לב שכתוב בה במפורש שפתרון בעיית הפליטים יעשה באופן שיהיה מקובל על מדינת ישראל?

יום רביעי, 15 באפריל 2009

שבוע ההמלצות ממשיך

מסתבר שהשבוע יהיה כל יום פוסט קצר עם המלצה על משהו. שבוע הבא יהיה פוסט ארוך ומעניין. בינתיים אני שמח להמליץ על ראיון לחג שעשתה לעצמה שולמית אלוני [ויקי]. 

אני מאוד אוהב את שולמית אלוני. היא בהחלט אחת הדמויות שהשפיעו עלי. אני מאמין באידאלים שהיא מביאה. אני אוהב גם את הלהט שבו היא מביאה אותם. היא מזכירה לי את מה שאמר פעם המרצה בקורס מבוא לפילוסופיה יוונית. הוא אמר שהוא היה מעדיף להיות שכן של אריסטו, אבל אפלטון עושה את החיים יותר מעניינים. כך גם שולמית אלוני.

יום שלישי, 14 באפריל 2009

חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט

"חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט." ככה אומר לנו ח"כ אחמד טיבי. אני לא מדבר או מבין את שפת המיעוט. האם אני ישראלי יהיר? ואם כן, אז מה זה אומר?

ח"כ אחמד טיבי [ויקי] לא אהוד בציבור היהודי ממספר סיבות. אחת מהן היא שהוא יודע להציב לנו מראה לא מחמיאה. הוא משקף את הדרך בה החזק נתפס על ידי החלש. זה לא תמיד נעים, אבל זה תמיד מעניין. בגלל זה אני אוהב להקשיב לו.

יום שני, 13 באפריל 2009

מכתב לשר מיכאל איתן

לכבוד 
השר מיכאל איתן
רוממה, ירושלים
----------------

שר נכבד,

ברצוני להודות על פעילותך האחרונה לשיפור השירות הממשלתי. אתמול הלכתי לטיול עם שתי הכלבות של זוגתי. החומה, בהשראתך הברוכה, בחרה לעשות צרכיה סמוך לפח זבל. כאזרח שומר חוק הקל עלי הדבר באיסוף צרכיה וזריקתם לפח. לצערי השחורה לא קיבלה את המזכר שהוצאתה ובחרה לשלשל באמצע מדרחוב נטול פח.

בברכה,
האזרח המודאג ע.

יום ראשון, 5 באפריל 2009

גם בישראל

ביום שישי האשמתי את התרבות הישראלית שהיא תקועה בתחת של עצמה ולא מגלה עניין בשום דבר שאין לו הצדקה בטחונית. לא עברו 24 שעות וטעותי הנוראה טפחה בפני וגיליתי שגם בישראל אפשר. בעודי הולך בשבת עם בני וזוגתי בשדרות רוטשילד ראינו חבורה של אנשים לבושים בשמלות אדומות ספק רצים, ספק ממהרים. התלבושת לא הסגירה את כוונתם. השמלות האדומות לא התאימו לריצה, אבל כולם לבשו נעלי התעמלות איכותיות. מכיוון שהיה זה יום הולדתה המאה של עירנו הנהדרת, הנחנו בהתחלה שהם מאחרים לאיזושהו מופע רחוב ססגוני. בשלב מסויים שמעתי שהם מדברים ביניהם באנגלית בריטית ופתרתי את הנושא באמירה "תיירים מטורפים".

למזלי הרב ב-ynet לא עושים חצי עבודה וטורחים להביא את הסיפור המלא לקוראים הנאמנים. למי שמתעצל ללחוץ על הלינק ולראות את הכתבה המצולמת, אספר שמדובר בסניף הישראלי של מועדון השתייה והריצה. מדובר בכאלף קבוצות ברחבי העולם שנוהגות לרוץ תוך כדי שתיית בירה. לא נותר אלה לצטט את חברת המועדון רחל ניימן "הקבוצה בארץ נוסדה ב-1991 וחבריה הם בעיקר תושבי המרכז ממוצא אנגלי. מדובר בישראלים בעלי חוש הומור מפותח ורוח שטות". 

יש משהו שאניח מאוד אוהב ברוח השטות האנגלית. במיוחד אהובה עליי תחרות גלגול הגבינה. כל מתחרה מביא גלגל גבינה בקוטר של כמטר וחצי. המתחרים עומדים על ראש הגבעה ולאחר יריית הפתיחה צריכים להגיע יחד עם גלגל הגבינה האימתני אל קו הסיום. הזוג הראשון של אדם וגבינה שחוצה את קו הסיום מנצח. מה שמפתיע הוא שמידי פעם נמחצים אנשים למוות על ידי גלגלי הגבינה ונראה כאילו לאיש לא איכפת.

עוד תופעה מעניינת בנוגע לאנגלים היא הרגישות לדקויות. לפני מספר שבועות יצא לי לראות את חדשות ערוץ SKY. הימים היו ימי המשא ומתן הקואליציוני ונושא האייטם היה ליברמן. היתה שקופית שציינה שלוש עובדות על מר ליברמן:

1. הוא עומד בראש מפלגת הנחשבת כבעלת עמדות גזעניות. (ואי אפשר בלי להחמיא לרוח האנדרסטייטמנט האנגלית.)
2. הוא נמצא תחת חקירה בחשד לשחיתות.
3. הוא תקף ילד בן 13.

הבחירה בעובדה מספר 3 מאוד הרשימה אותי. היא מדגישה את החשיבות שהאנגלים נותנים להתנהגות בינאישית במרחב הפרטי. כולם זוכרים את המקרה האומלל בו מר ליברמן הפליא מכותיו בילד בן 13, אבל כולנו בארץ עברנו הלאה. הרי לא מדובר באיום אסטרטגי, בעיה בטחונית או שינוי הסטטוס קוו. סתם הגינות בסיסית - לא מרביצים לילד. את זה האנגלים לא שוכחים. אולי פעם גם בישראל. 

יום שישי, 3 באפריל 2009

פשוט נורא

האירופאים האלה הם משהו שלא יעלה על הדעת. המפלצות המרושעות וחסרות המעש מגדלות שפמים וזקנים כאילו אין מחר. במקום להתבייש בהתנהגותם הנלוזה, הם עוד עושים תחרויות ומחלקים פרסים. 

שימו לב לווילי, אדם שבכל חברה מתוקנת היה נסכל באבנים. שמתי תמונה בשביל שגם העצלנים שביניכם יוכלי להתרשם. תתבייש לך ווילי! אין עוד מיעוטים למגר? אין זר ואחר להתעלל בו? כל מה שנשאר במוחך המנוון זה לגדל שפם? פשוט רואים שווילי מעולם לא הרג ערבים כשהו לבוש בשמלה. בושה וחרפה!

יום רביעי, 1 באפריל 2009

יום ראשון, 29 במרץ 2009

משרד הבריאות קובע

אני מאמין שצריך לעזור לילד ברגעים קשים ולהיות שם בשבילו. הלידה היא ללא ספק רגע כזה ואם אני יכול להקל במשהו אני אשמח לעשות זאת. משרד הבריאות קובע כי כל ילוד במדינת ישראל צריך לקבל שתי זריקות מספר שעות לאחר הלידה. מכיוון שזריקה לא נחשבת בעיני לחוויה חיובית החלטתי לבדוק האם ניתן לדחות ואף לוותר על הזריקות.

הזריקה הראשונה היא חיסון נגד צהבת B. לא חשוב כל כך מהי המחלה ומה האפקטיביות של החיסון. חשוב לזכור שדרכי ההדבקות הן בלידה מהאם, יחסי מין לא מוגנים ושיתוף במחטים. מכיוון שלאם אין צהבת ובננו אינו מתכןן לזיין ולהזריק שנים בשנתו הראשונה נשאלת השאלה מדוע חשוב לתת את החיסון בגיל כה מוגדם. אז מסתבר שלא באמת חשוב. אירגוני בריאות בעולם ממליצים על גיל של מספר חודשים.

בארץ גילו שאנשים לא כל כך מקפידים לחזור לטיפת חלב לקבל את החיסון בזמן אז החליטו לתת אותו מייד אחרי הלידה. אחרי חשיבה מעמיקה הגעתי למסקנה שבמידה שהחיסון חשוב אין סיכוי שאני אשכח לקחת את הילד לקבל אותו. בניגוד למשרד הבריאות אני קובע כי אני אדם בוגר ואחראי, בעל לוח שנה ויכולת שינוע. עכשיו מעניין האם הילד בכלל צריך את החיסון. עוד אין לי מושג.

הזריקה השניה היא ויטמין K. כשביקשתי להמנע ממנה חתמתי על טופס ויתור. הטופס מסביר את עליונות זריקת ויטמין K על מתן בפה ועל חשיבותו באופן כללי. מעניין לציין שבאיחוד האירופי נהוג לתת את הויטמין בטיפות בפה. מעניין עוד לציין שעל האריזה של הויטמין K אותו מזריקים בארץ כתוב שהוא נועד למתן בפה ובהזרקה לשריר. המינון דרך אגב תואם לזה של מתן בפה ובזריקה נותנים רק חצי מנה.

אז למה כל כך חשוב להזריק ולא לתת בטיפות? בטופס של משרד יש הסבר שבדיקה קלה מעלה כי איננו מדויק וכי גוף מכובד כמו משרד הבריאות של האיחוד האירופי לא התרשם מטענות אלו. אז מה כן יכולה להיות הסיבה? ייתכן כי העובדה שבמתן בפה יש לתת מנה אחרי הלידה, מנה אחרי שבוע ומנה אחרי ארבעה שבועות קשורה לנושא? האם שוב פעם חושש משרד הבריאות מזיכרוני הקלוש?

אז מה עוד משרד הבריאות קובע? מעניין שבתינוקיה יש כל מיני שלטים עם דברים שמשרד הבריאות קובע, יחד עם אירגון הרופאים העולמי וארגון רופאי הילדים העולמי. הצוות במקום מתעלם מהשילוט והוראותיו. הוא מאכיל לפי שעון ולא לפי רעב, הוא מחלק מוצצים ותמ"ל. למי מיועד השילוט? לי, האזרח המבולבל? לנותני השירות במקום? ולמה הם לא קוראים אותם אף פעם? למי אני אמור להאמין? האם משרד הבריאות קובע דבר והיפוכו רק על מנת להקשות עלי?

אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי עם זוגתי בליס. מקום המתהדר באחוז ניתוחים קיסרים פי ארבע ממה שארגון הבריאות העולמי קבע כנורמלי. הסטנדרט אני דימיוני וישנם מרכזים בארץ שעומדים בו, אבל ליס הוא לא אחד מהם. הייתי עומד מבולבל ומתווכח? הייתי לוקח את הסיכון שאולי אני אחד מ-25% מהמקרים שבהם הם צודקים. שלוש מכל ארבע ניתוחים קיסריים בליס נעשה ללא צורך. במי הייתי יכול לבטוח ברגע האמת? בגלל שאני חכם בחרתי ללכת למקום שעומד בסטנדרט. ככה אני קובע.

יום שני, 23 במרץ 2009

אני חזרתי - גלעד לא

רבים מקוראי הקבועים פנו אלי לאחרונה ושאלו מדוע איני כותב יותר. לצערי נעלצתי לעזוב אותכם לזמן מה וזאת משלוש סיבות עיקריות (בסדר כרונולוגי):
1. עברתי דירה
2. קרס לי המחשב
3. נולד לי בן

קוראים לו נועם. הוא חמוד, בריא ומקסים. הוא הרבה יותר מעניין מכתיבה בבלוג. אני גם מאמין שתמעו עליו אינסוף סיפורים מקסימים בהמשך. בינתיים אני חס עליכם. למרות זאת לפעמים ההרגל הישן חוזר והרצון לשתף אותכם בדברים המוזרים שקורים בעולם המופלא לתוכו נועם שלי גדל, מתחזק.

הדבר הראשון שעליי לכתוב עליו הוא גלעד שליט. כידוע לכם נושא זה מרתק אותי ומושך אותי אליו שוב ושוב כפרפר אל האש. עוד כשהיינו במלונית לאחר הלידה, ראיתי את כותרות העיתונים שהמו"מ על שיחרור גלעד שליט התפוצך. ישר אמרתי לעצמי "אוי-יו-יוי". כי הרי כולנו חשבנו שהנה גלעד חוזר והאכזבה הייתה עצומה. האמת שהתאכזבתי. למרות שידעתי שאין סיכוי קיוויתי שהוא יחזור.

כבר כתבתי בעבר שאיני מאמין שגורלו של גלעד שליט יהיה שונה מזה של רון ארד. אפילו הפנתי לכותבים נוספים שהאלו השערות אחרות לסיבת אי שיחרורו. בעקבות פוסטים אלו נשאלתי האם אני באמת מאמין שלא ישחררו את גלעד בגלל שחושבים שהוא חננה. התשובה היא מורכבת. איני חושב שיושבים בישיבת ממשלה או מטכ"ל (יש בכלל הבדל?) ואומרים "טוב, הוא חננה, בו לא נשחרר אותו". אבל אין לי ספק שההבנה העמוקה של העוסקים בדבר כי מדובר בחננה מקלה עליהם לקבל החלטות שאינן מביאות להחזרתו. אולי אני לא צודק, אבל לפחות אני לא לבד.

הרעיון בהשערת החננה הוא פחות לבסס את עמדתי ויותר לבצע ניסוי מחשבה. השאלה האמיתית היא מדוע גלעד שליט לעולם לא יוחזר. הטענה הרישמית שהמחיר גבוה מידי נראית תמוהה עקב המחיר שממשלת ישראל מוכנה לשלם עבור גוויות וסוחרי סמים בעלי דרגות. יש שיומרו שישראל החליטה לשים סוף לסיפור וזה נעשה על גבו של גלעד שליט, אבל גם טענה זו לא מצליחה להבהיר את התמונה.

ניסוי המחשבה בה לבחון את ההסבר הרישמי מול אופציות אחרות שיכולות לתת הסבר לתמונה הכללית. ההסבר שלי ושל מרב מיכאלי הוא רק אחד מרבים. למזלי עידן לנדאו עשה עבודה מרשימה בנושא אותה תוכלו לקרא כאן. בכך נמנע ממני הצורך לנתח עובדות ולהעלות השערות, מבלי לפגוע בזכותכם לרדת לשורש העיניין.