תחרות הצבא המוסרי ביותר בעולם

מידי יום אנו שומעים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. פתאום התגנבה לה תהייה: איזה עוד צבאות מתמודדים על התואר. הביטוי המקובל באנגלית הוא "The Most Moral Army in the World". בגוגל נמצא הביטוי אחת עשרה אלף וארבע מאות פעמים.

כמות התוצאות גרמה לי לחשוב שיש מועמדים רבים לתואר. מבט מהיר בתוצאות גרם לי לחשוד שלא כך הדבר. לכן בדקתי את כמות הפעמים בהם מופיע הביטוי שלא ביחס לצה"ל או מדינת ישראל. מאה ושלוש מופעים. בעיון מרופרף עולה הרושם שגם אלו מתייחסים לצה"ל שלנו.

אז אין מתחרים? אין עוד אף צבא שרוצה להיות הצבא המוסרי בעולם? באמת מוזר.

על דיכוי, על אושר ועל שקרים קטנים ונוראיים

בימים האחרונים מאז שהתחלתי לכתוב כאן, רצים בראשי רעיונות אין ספור לפוסטים. מידי יום, כמעשה השטן, קורא דבר מה אשר מסיח את דעתי וכופה עלי להגיב עליו. לשמחתי הרבה היום בבוקר היתה לי שיחה מרתקת עם אשה שאני מאוד מעריך על נושא עליו אני רוצה לכתוב. חשבתי לעשות קופי-פייסט של השיחה מהסקייפ ישר לכאן. לצורך התמצות, הבהירות ושמירה על פרטיותם של החפים מפשע, החלטתי לא לעשות זאת. במקום זאת אקצר את דברי ואתן דוגמאות על עצמי. 

על דיכוי

אני: זה קשה להיות תחת דיכוי.

היא: אני יודעת,ההתפכחות והידיעה שחיים בדיכוי היא הקשה מכולם. בזכות השיח שלי איתך ועם זוגתך הבנתי שיש בי עדיין צד מדוכא למרות מה שחשבתי על עצמי.

אני: תמיד יש צד מדוכא. לא מזמן שמעתי את חומסקי מדבר על תאוריות אוטופיות. הוא אמר שהרעיון שאנחנו יכולים לדעת כיצד נראת חברה אוטופית הוא בעייתי בגלל שאופיו של הדיכוי הוא היותו בלתי מורגש. לכן לא ניתן לדעת בכמה דרכים אנחנו מדוכאים כיום ואין לנו מושג עליהם. הוא נותן כדוגמא את סבתו שחיה במשפחה אולטרה-פטריאכלית שאביה אפילו לא ידע את שמה. עבורה זה היה טבעי וסביר.

היא: אז לדעתך אי אפשר להגיע למצב של שחרור אמיתי במציאות הקיימת?

אני: ברור שלא. זה ייקח מאות ואלפי שנים. אבל אפשר לתת לעצמנו קווים כללים ולהתקדם לאורם. קשה לי להאמין שנהיה אי פעם חופשיים לחלוטין.

על אושר

יש ספר שאני מאוד אוהב שנקרא Happier של טל בן שחר. הוא גם תורגם לעברית ונקרא "באושר ובאושר".  הוא מסביר שהספר נקרא כך ולא Happy מפני שלהיות שמח זה אתגר מתסכל. או שאתה מאושר או שלא. האם אני מאושר עכשיו? האם אהיה מאושר אחר כך? יכול להיות שקודם החשבתי שאני מאושר, אבל עכשיו שאני באמת מאושר אני מבין שקודם הייתי לא מאושר? 

לעומת זאת להיות יותר מאושר היא משימה תמידית. אני תמיד יכול להיות יותר מאושר ממה שהייתי בעבר ולהיות עוד יותר מאושר בעתיד. זה מסע מופלא. לכן השאלה האם אי פעם נהיה חופשייים, או האם אי פעם נהייה מאושרים, היא שאלה מדכאת שמנסה להשאיר אותנו במקום בו אנחנו נמצאים. אם יש לך את היכולת להיות מאושרת, אז יש לך את הייכולת להיות יותר מאושרת. האמונה שעוד עשר שנים תהיי הרבה יותר מאושרת מאשר היום,  זו התורה כולה על רגל אחת. 

על שקרים קטנים ונוראיים

יש מספר סוגי שקרים. אחד מהם הוא שקרים קטנים ונוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאנשים הקרובים לנו ביותר. דוגמאות? אני לעולם לא אהיה מאושר, אני אוהב להתלונן, אני לא אומר מספיק לזוגתי כמה אני אוהב אותה. אלה רק דוגמאות לשקרים קטנים ונוראים שרצים לי בראש ומדי פעם אני מתוודה עליהם בפני מי שאני מחשיב חברה מספיק קרובה. יש עוד. יש עוד הרבה.

הדבר העצוב הוא שאף אחת מהאמירות האלו אינה נכונה. יש לי חיים טובים ומאושרים למדי. אני נוהג להתלונן, אבל אני ממש לא נהנה מזה. אני חושב שזה הרגל רע ואני משתדל להתנצל כאשר אני שם לב שכך נהגתי. אני אומר לזוגתי כמה אני אוהב אותי ואיזה בר מזל אני שהכרתי אותה לעיתים די קרובות. זו העוצמה האמיתית של הדיכוי. הדיכוי מתחיל בתוכי.

הערה: הפנייה בלשון נקבה היא לנוחיות בלבד, והיא מיועדת לשני המינים.

הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

זוגתי החמיאה לי על כך שבניסוח הבקשה "הכנס/י כתובת אימייל לקבלת עידכונים:"  השתמשתי בלוכסן על מנת לפנות גם לנשים. לא כל-כך הבנתי בהתחלה על מה היא מדברת. השימוש בלוכסן לצורך זה תמיד נראה לי צורם, מבלבל ומכביד. מכיוון שזוגתי היא אשה חכמה שלמדתי ממנה כבר דבר או שניים, החלטתי להקדיש לכך מעט מחשבה.

השפה העברית מחייבת אותנו לתת לכל פעולה לשונית צבע מגדרי. דבר זה משותף להרבה שפות. כשלמדתי צרפתית ניסיתי להבין למה חפצים מסוימים הם זכר בעברית ונקבה בצרפתית או להפך. זה גם גרם לי להתהות מדוע אוטובוס הוא זכר ולא נקבה. הצצתי לאוטובוס מלמטה ולא ראיתי שום איבר פאלי מזדקר מתוכו.

כאשר אנו מנסים להתנגד לנטייה הטבעית של השפה ולפנות באופן שווה אל שני המינים, עומדות מולנו ארבע אפשרויות: (ובכלל, מתי האפשרות נהפכה לנקבה? והאם היא עדיין בתולה?)

א. לפנות בזכר, הרי הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

ב. לפנות ברבים ובכך לטשטש מעט את הזהות המינית

ג. להשתמש בלוכסן

ד. בחוגים מסויימים משתמשים בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

בהתחלה בחרתי באפשרות ב - פניה ברבים. אופציה זו נתפסת בעיני כאלגנטית ביותר. השימוש בלוכסן נתפס בעיני כמגושם. זוהי פרברסיה לשונית אשר מתאפשרת בלשון הכתובה בלבד ואינה ניתנת להגיה. בעקבות שינויים שהכנסתי בעיצוב הבלוג רציתי שהפנייה תהייה יותר אישית. הפנייה ברבים אינה אישית וגם אינה סבירה במקרה זה. לא ייתכן ששני אנשים יכניסו ביחד כתובות אימייל לתיבה. הבחירה בלוכסן נעשתה ללא הקדשת תשומת לב, כצורת פנייה פורמלית כתובה מקובלת לשני המינים.

לאחר שזוגתי האירה לי את הנושא, נזכרתי במשפט המופיע בתחתית טפסים רשמיים ופרסומות: "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". נשמע תמים והגיוני: מסכימים שגוף זכר יכול לשמש גם כגוף סתמי וחוסכים את כל הלוכסנים המעיקים והבלתי ניתנים להקראה. ישר נשאלת השאלה: האם הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים? אולי מסתתר כאן משהו אחר?

יצא לי להפגש בנשים (מיעוטן היו גברים, אבל אני משתמש בנקבה כגוף סתמי. הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים) שבחרו להשתמש בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים. בפעם הראשונה ששמעתי מרצה אומרת "הבנתן את הדוגמא", או משהו דומה, נשארתי מעט מבולבל. נכון שרוב התלמידות היו נשים, אבל בכל זאת. עם הזמן התרגלתי. סך הכל זו זכותן לדבר בלשון הטבעית להן והיא לשון הנקבה. עם זה עוד קל לי לחיות. אבל מה קורה שפונים אלי באופן אישי בלשון נקבה? לפעמים הקול נשמע קצת נשי בטלפון, או איזו פניה שנעשתה בהיסך הדעת. האמת? אותי זה מעליב.

מעניין לשים לב שכאשר מוכרים מוצר נשי מובהק כמו אבקת כביסה או חומר ניקוי למדיח, הפניה היא בלשון נקבה. מעולם לא ראיתי את הכיתוב הקטן "הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". האם אין גברים שקונים חומרי ניקוי?נכון שבימי רווקותי העליזים לא השתמשתי כמעט בחומרי ניקוי, אבל עדיין קניתי איזה סבון ידיים מפעם לפעם. יכול להיות שבגלל שלא פנו אלי בלשון זכר מעולם לא קניתי את המוצרים האלו? אולי הבנתי באופן מיידי שהפרסומת הזאתי היא למשהו שבאופן ברור איני קהל היעד שלו ואין לו בו כל צורך? ואולי סתם התעצלתי לנקות את הדירה?

לאט לאט מחלחלת בי המחשבה שאולי האמירה כי "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים" אינה כל כך תמימה. אולי אחרי אלפי ורבבות שנות פטריארכיה הערת שוליים קטנה לא מספיקה בשביל שאישה תרגיש שווה? אולי הסרבול הלשוני של השימוש בלוכסן שווה את התחושה שהפניה באמת מיועדת לשני המינים? אולי הערת השוליים האומללה הזאת היא סתם עלה תאנה?