בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

הקצה

תמיד הזהירו אותי שלא לקחת דברים רחוק מידי, שלא אגיע לקצה. ואני, כמו קולומבוס מודרני, תמיד משכתי בכתפי והמשכתי קדימה. "מה כבר יכול להיות שמה בקצה?" שאלתי את עצמי לא פעם "האם זה באמת כל כך מסוכן?".

אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.

לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.

לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.

אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.

דם על הידיים

בזמן שירותי הצבאי תהיתי לעצמי מהי ההקרבה אותה מקריב חייל קרבי. התשובה המיידית היא שהוא מוכן לסכן את חייו. אבל זוהי תשובה שטחית. אני מסכן את חיי כל פעם שאני חוצה את הכביש או נוהג ברכב. למעשה בני אדם מבצעים כל הזמן פעילויות מסכנות חיים, אפילו לטובת בידור גרידא כדוגמת בנג'י וסנפלינג. אז מהי אם כן ההקרבה הייחודית ללוחם?

חשבתי על השאלה הזאת בלילות הארוכים ליד הגדר בצפון ובימים הארוכים לא פחות בהם צעדתי ברחובות חברון. כשהגעתי לתפקיד פיקודי הבנתי: אם אחד מחיילי יעמוד בפני חשד לסיכון הקל ביותר אני לא אהסס וארה על מנת להרוג. זוהי ההקרבה - הנכונות לקחת חייו של אדם אחר. לזה אין שום מקבילה. זו כוחה של הלאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

לפני כמה ימים פגשתי את וואל סלאמה שהיה בעברו לוחם בפתח. הוא עבר הכשרה צבאית באלג'יר ותכנן פיגוע תגובה לפעולת הטרור של עמי פופר [ויקי]. הוא נעצר לפני ביצוע הפעולה וישב מספר שנים בכלא הישראלי. ניתן לשמוע אותו מספר את סיפורו האישי כאן. כיום הוא פעיל בלוחמים לשלום. ארגון של לוחמים לשעבר משני הצדדים ששמו לעצמם למטרה לסיים את מעגל האלימות בדרכים לא אלימות.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לזוגתי אמרתי שמה שהיה מעניין בו בוא שמצד אחד הוא מחבל, אבל מצד שני אין לו דם על הידיים ולכן קל יותר להקשיב לו. זוגתי העירה ביובש שיש לו דם על הידיים. הייתה לו את כל הכוונה לקחת חיים והוא לא מימש את כוונתו עקב אירועים מקריים ולכן יש לו אחריות מלאה.

חשבתי רבות על דבריה. הבנתי שגם אני קיבלתי הכשרה צבאית של לוחם. הבנתי שגם אני נכנסתי בעיניים פקוחות למצבים שבהם הייתי אמור להפעיל כוח על אוכלוסיה אזרחית ובמקרה הצורך אף להרוג. עצם העובדה שלא הרגתי אף אחד היא מקרית. גם לי יש דם על הידיים.

תחרות הצבא המוסרי ביותר בעולם

מידי יום אנו שומעים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. פתאום התגנבה לה תהייה: איזה עוד צבאות מתמודדים על התואר. הביטוי המקובל באנגלית הוא "The Most Moral Army in the World". בגוגל נמצא הביטוי אחת עשרה אלף וארבע מאות פעמים.

כמות התוצאות גרמה לי לחשוב שיש מועמדים רבים לתואר. מבט מהיר בתוצאות גרם לי לחשוד שלא כך הדבר. לכן בדקתי את כמות הפעמים בהם מופיע הביטוי שלא ביחס לצה"ל או מדינת ישראל. מאה ושלוש מופעים. בעיון מרופרף עולה הרושם שגם אלו מתייחסים לצה"ל שלנו.

אז אין מתחרים? אין עוד אף צבא שרוצה להיות הצבא המוסרי בעולם? באמת מוזר.

ידינו המושטת למלחמה

אחד הדברים הנוראיים ביותר בציונות היא ההחלטה המודעת להפוך את בניה ובנותיה לחיות אדם תאוות דם. פעם אולי היה לזה סוג של הצדקה קיומית. מאז 1967 כבר לא מדובר באידאולוגיה אלה בפרויקט נדל"ן אחד גדול. לא מאמינים? בואו נקרא ביחד:

י', ששירתה במג"ב בשנים 2001-2004, העידה לאחר שחרורה לפני ארגון "שוברים שתיקה". כשנשאלה על גילויי אלימות שבהם נתקלה בזמן שירותה סיפרה: "היה את התיזוזים, להעמיד אותם (את הפלסטינים) ב-ח'... ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס, וואחד פול, אנא בחיבק משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס. הוא לא צריך לצחוק באמת. בא לי לתת בוקס. למה צחקת? בוקס".

כמה זמן זה נמשך?
"זה יכול להימשך גם שעות... תלוי כמה משעמם להם... יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".

"לקבוצת הלוחמים יש מוסר קולקטיווי, כלומר חברי הקבוצה לא מפתחים אותם חלקים אישיים של מוסר, מצפון והבחנה אישית בין טוב ורע, או משתדלים להתעלם מהם... נוצרת תופעה של מוסר קבוצתי שמאופיינת בכך שמה שטוב לקבוצה זה טוב, נכון וצודק, ומה שמשרת את הקבוצה זה מוסרי".

ואיך זה מתבטא במקרה שלנו?

"אם רוח הקבוצה אומרת ש'ערבים הם לא ממש בני אדם', אז זה מה שקובע. ואם הם לא ממש בני אדם, אז להשפיל אותם זה לא כמו להשפיל אותי"

משיחות עם כמה שוטרי מג"ב שסיימו לאחרונה את שירותם מתברר כי החרוז "וואחד חומוס, וואחד פול" עדיין מוכר היטב בשטח. א' הוא קצין מג"ב שסיים לאחרונה עשר שנות שירות, בעיקר באזור

ירושלים וגדר ההפרדה. כשהוא נשאל אם זו תופעה נפוצה הוא משיב "כן, כי גם הערבים מכירים את השיר הזה ו...אתה יודע, צוחקים".

א' מסביר שלפעמים כשהשוטרים עוצרים פלסטינים לבדיקה אז "עד שהוא (השוטר) רושם את התעודת-זהות אז (כדי) לשעשע את החבר'ה שמים חניך תורן והוא המנצח... מעמידים אותם בשורה ואודרוב".

אין שוטרים שאומרים שזה לא בסדר?
"לא, מי יגיד? הם לוקחים את זה כליצנות, אתה יודע".

רוצים לשמוע עוד? אפשר לקרא את הכתבה המלאה בהארץ. יש בא גם קליפים נהדרים של טובי בנינו מצלמים את עצמם מבצעים פשעי מלחמה. הייתי שם פה אחד, אבל אני מפחד לראות אותם. במקום זה שמתי תמונה של עינויים כייפיים באמת.

יום עצוב

יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.

חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.

נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.

עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.

עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?

עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.

יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.

יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.

ידינו המושטת למלחמה

ראיתם פעם סרט סנאפ? כזה שבו פתאום רוצחים בנאדם. רוצחים באמת, לא בכאילו. שנים טענו שמדובר בקנוניה של האינטרפול ושאין באמת כזה דבר. אז הנה זה סוף סוף כאן: סרט סנאפ ישר מ-ynet. 

ספוילר: בסרט רואים חיילי צה"ל רוצחים אדם אך ורק בגלל שלבש חולצה צהובה. יותר בולט, יותר קל. 

באתי להגיד שזה לבעלי קיבה רגישה בלבד, אבל אם ynet לא חושבים ככה, קשה לי להוסיף סתם אזהרות. למי שבטנו מקשה עליו או סתם רוצה להתנחם הנה מכתב שכתב חבר של באסם אבו רחמה. 

ההמלצות שלי לסוף השבוע לכל מי שעזר לממן את הרצח ורוצה לנקות ולו במעט את מצפונו, ברמת קושי עולה: 

1. לבקר בגלריית האומנות הפוליטית של אמיתי סנדי. 

2. לקנות חולצה מקסימה של שלום עכשיו - "ירושלים - שתי בירות לשתי עמים".

3. ללבוש צהוב ביום הנקבה הקרוב ולהוריד את הדגל לחצי התורן. 

תראו לי בבקשה שאני טועה

יש לי תאוריה אחת שמעוררת בי חוסר נחת. כמו רוב בני האדם אני נוטה לחשוב שאם אני מאמין במשהו אז סימן שזה נכון. כאשר אני מגלה שמשהו שאני מאמין בו אינו נכון, עולה בי עצב דק. יש לי תאוריה אחת שאני מחכה ליום שבה יתגלה שטעיתי ואני מקווה שבאותו יום הציניות והנפיחות העצמית תשכח ושמחה אמיתית תמלא את ליבי.

לכן אני מבקש את עזרתכם, תראו לי בבקשה שאני טועה. אני מאמין שגלעד שליט לעולם לא יחזור הביתה. אף אחד לא מודה בזה, אבל אף אחד לא רוצה אותו בחזרה. לא צה"ל. לא הממשלה. כנראה שגם רוב הציבור. למה? כי הוא נמושה. הוא נישבה בחיים. הוא לא נלחם למוות כמו בגמלא ואפילו לא הספיק להתאבד כמו במצדה. הוא סתם פחדן שהרים ידיים וקיווה לא למות.

כולם שונאים נמושות. אף אחד לא רוצה להיות פחדן. אף אחד לא רוצה להודות כמה הוא פחד כשלחם למען המולדת. אף אחד לא רוצה להיות חבר של הנמושה. לא הרמטכ"ל. לא ראש הממשלה. לא האיש הקטן ברחוב. 

כולם אוהבים גיבורים. הרי ידוע שכל מי שמת בקרב הוא גיבור. תמורת גופות אין גבול למה שישראל מוכנה לתת. אבל תמורת ילד מבולבל שלא הבין מה עושים עם הנשק? מה, הוא רון ארד? עוד איזה מוזר שמילא לא הספיק לירות באויב, אבל לפחות לתקוע לעצמך איזה כדור אחד בראש? 

יש תשדיר ברדיו שמצליח כל פעם לעורר בי תחושת גועל. שומעים את הקריינית אומרת משהו בסגנון "גלעד, חזור הביתה. אנחנו מחכים לך."  זה תמיד מעלה דימוי של ילד מפגר שהלך לאיבוד, או מודעה שפירסמו קרובים של חולי אלצהיימר שלא יודע היכן הוא גר. כאילו אנחנו עשינו הכל והוא בשלו מסרב לחזור הביתה. 

למה נפלתה בשבי גלעד? לא לימדנו אותך טוב מזה? נפל שכמוך, גלעד. גלעד שליט לא חברה.

אני מתחנן. בבקשה. שמישהו יוכיח שהפעם נסחפתי וראשי מלא ברעיונות שווא. אל תתנו לגלעד שליט להפוך לעוד רון ארד. תחזירו את גלעד שליט הביתה.

ידנו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר דה-מרקר מהיום בבוקר:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090216_67522

אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי". -  אבי שליים מספר על טקס ההשבעה שלו בטירונות.

התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".

אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.