הקצה

תמיד הזהירו אותי שלא לקחת דברים רחוק מידי, שלא אגיע לקצה. ואני, כמו קולומבוס מודרני, תמיד משכתי בכתפי והמשכתי קדימה. "מה כבר יכול להיות שמה בקצה?" שאלתי את עצמי לא פעם "האם זה באמת כל כך מסוכן?".

אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.

לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.

לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.

אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.

שנאת חינם

במוצאי שבת נכנס אדם רעול פנים לדירת מרתף בביניין בו גרתי וירה. באירוע הטרור (הפחדה) נהרגו שני בני אדם ועוד למעלה מעשר נפצעו. בצל ט' באב ישר דיברו על כך שהפיגוע היה על רקע שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא מוצדקת? ומהי אהבת חינם? האם ישנה אהבה שאינה מוצדקת? ואני באמת האמנתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב.

הייתי ביום ראשון בעצרת המחאה. שמה הרגשתי מהי אהבת חינם. אנשים שפשוט אוהבים אחד את השני רק בגלל שהם שם. קשה להסביר את זה במילים, אבל היה קל להרגיש את זה באויר. האם זאת באמת אהבת חינם? איכשהו אהבת חינם נשמעת לי כמו אהבה מיותרת ולנוכחים האהבה הזאת היתה מאוד נחוצה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכל פעילי קהילת הלהב"ט. נשים וגברים הפועלים ללא פחד למען זכויות אדם בסיסיות למען אנשים שסך הכול נולדו כפי שהם. לכבודכם ולזכר המתים אני מוריד את הדגל ומרים ראש בגאוה.

(על רקע ט' באב נשמע כאילו שנאת חינם היא שנאה בין יהודים ואהבת חינם היא אהבה בין יהודים. כאילו שהשנאה לזר והאחר לא דורשת הצדקה ואהבה לזר והאחר כן. אבל באמת שעל זה לא בא לי לדבר עכשיו)

להיות נורמלי

מוקדש לאישה מאוד מיוחדת שאני מכיר, שתמיד תענוג לדבר איתה על אושר:

להיות נורמלית אין פירושו בהכרח להיות כמו כולן ולאבד את היחוד שבך.

להיות נורמלית פירושו לרצות דברים שנשים נורמליות רוצות - להיות מאושרת יותר, שלא יחסר דבר לילדות ושתמיד יהיה כר לישון עליו ופת לחם לאכול.

להיות נורמלי זה גם להבין שלפעמים זה לא נורא להיות כמו כולן או "סתם עוד אחת". את תמיד תישארי את.

הבהרה

למי שלא הבין - אני יותר מאשמח להיות האדם הראשון שנשפט על החוק המטופש הזה. יש כאן בבלוג הודאה שלי שלא רק שהפרתי את רוח החוק בעבר אלה שאני מתכוון להמשיך לעשות זאת בעתיד, אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליי בעברה על החוק וגם את מי שרוצה לתעד את האירוע.

לא יתכן שעוכר ישראל כמוני יסתובב חופשי ברחובות מדינת ישראל. חטאתי, פשעתי ויש להרחיק אותי מהחברה. העדויות נגדי רק הולכות ומצטברות. שימו לב לתמונה הבאה:

ניתן לראות אותי בברור משתתף בקרנבל בברזיל כאשר אני רוקד ושר וטוב לב. (האמת שדי קשה לראות, אבל הקפתי את עצמי בעיגול אדום). התמונה מוכיחה שיש ביכולתי לשמוח ולעלוץ אבל אני בוחר שלא לעשות את זה ביום העצמאות.

עוכרי ישראל שכמוני, הראויים לסיים את חייהם במחבוש, מסוגלים לנסוע בעולם, לשמוח ולחגוג. כאילו כדי להראות לגויים: אתם רואים, רק בארץ ישראל פני נופלים ואני מזיל דמעה. רק על מנת לעצבן את ממשלת ישראל היקרה אני לא מעלה חיוך על פני.

אם אתם שואלים אותי - מקומי בגרדום. ככה יעשה לעוכר ישראל.

*** הבהרה ***

בעקבות שאלות על הפוסט - התמונה אמיתית לחלוטין. לפני מספר שנים הייתי בקרנבל בריו. חוויה מאוד מומלצת. המארחים הברזילאים שלי פגשו חבורה של אנגלים שקנו תחפושות והתכוונו להשתתף במופע. כדרכם של אנגלים שניים מהם שתו עד לעילפון וכך אני ואחותי זכינו להשתתף בקרנבל. לצערי התמונה הזאת היא המזכרת היחידה מהאירוע.

אמר החכם

"אמר החכם: מי שלומד תורה וחוזר עליה לפרקים, וכי לא הנאה היא לו? מי שבא אליו חבר ממרחק, וכי לא תענוג הוא לו? מי שלא הכירו בו הבריות בערכו ואף־על־פי־כן לא בא לכלל תרעומת - וכי לא איש־המעלה הוא?"

המאמרות של קונפוציוס, פרק ראשון, אנלקט א

החכם קונג, הידוע במערב כקונפוציוס, הוא אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה האנושית. תורתו ומאמרותיו השפיעו השפעה אדירה על התרבות והחברה בדרום מזרח אסיה. הקונפוציוניזם אינו נחשב כדת ולכן לא ידוע כמה מאמינים יש בתורה זו. ניתן לומר שהשפעתה אינה נופלת מזו של הדתות הגדולות: הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם.

"המאמרות של קונפוציוס"[ויקי] הוא ספר האוסף אמירות ופתגמים, הנקראים בדרך כלל "אנלקטים", מבית מדרשו של הפילוסוף הסיני בן המאה ה-5 לפנה"ס ושל חסידיו, כמו גם שיחות בינם לבינם בעלות משמעות ערכית או חינוכית. הספר לא נכתב על יד החכם קונג. תלמידיו וממשיכי דרכו אספו את פתגמיו ומאמרותיו ולאחר גלגולים רבים התייצב הספר בגרסה המוכרת לנו היום.

אחד הדברים המעניינים בספר הוא בבחירת האנלקט הראשון המצוטט מעל. אנלקט זה לא מאיר לנו את תורתו של החכם קונג ואינו מתייחס למושגים עיקריים בתורתו. הבחירה בו אינה מקרית. היא משקפת ערכים ותפיסת עולם המציבה את הכתוב באנלקט זה כנקודת הפיחה בדיון במילותיו של קונג.

אתמול ישבתי וחזרתי על התורה ואכן הייתה זו הנאה צרופה. לא בתורת ישראל עסקינן אלה בתורת השמאל הסהרורי. חברה הגיעה ממרחק ואכן היה תענוג. יצא לי להכיר גם אנשים חדשים. דבר ראשון בא לי לומר הם הכירו בי כערכי ולכן הנושא לא עלה. מצד שני יתכן שאני איש המעלה ולכן איני יודע כלל אם הכירו בי כערכי או לא. בכל מקרה היה כיף.


***תודה לפרופ' יואב אריאל שהכיר לי את יופיו של החכם קונג והכניס בי את האהבה למאמרותיו ולעוד כמה דברים שאינם קשורים בכלל.

שבוע ההמלצות ממשיך

מסתבר שהשבוע יהיה כל יום פוסט קצר עם המלצה על משהו. שבוע הבא יהיה פוסט ארוך ומעניין. בינתיים אני שמח להמליץ על ראיון לחג שעשתה לעצמה שולמית אלוני [ויקי]. 

אני מאוד אוהב את שולמית אלוני. היא בהחלט אחת הדמויות שהשפיעו עלי. אני מאמין באידאלים שהיא מביאה. אני אוהב גם את הלהט שבו היא מביאה אותם. היא מזכירה לי את מה שאמר פעם המרצה בקורס מבוא לפילוסופיה יוונית. הוא אמר שהוא היה מעדיף להיות שכן של אריסטו, אבל אפלטון עושה את החיים יותר מעניינים. כך גם שולמית אלוני.

גם בישראל

ביום שישי האשמתי את התרבות הישראלית שהיא תקועה בתחת של עצמה ולא מגלה עניין בשום דבר שאין לו הצדקה בטחונית. לא עברו 24 שעות וטעותי הנוראה טפחה בפני וגיליתי שגם בישראל אפשר. בעודי הולך בשבת עם בני וזוגתי בשדרות רוטשילד ראינו חבורה של אנשים לבושים בשמלות אדומות ספק רצים, ספק ממהרים. התלבושת לא הסגירה את כוונתם. השמלות האדומות לא התאימו לריצה, אבל כולם לבשו נעלי התעמלות איכותיות. מכיוון שהיה זה יום הולדתה המאה של עירנו הנהדרת, הנחנו בהתחלה שהם מאחרים לאיזושהו מופע רחוב ססגוני. בשלב מסויים שמעתי שהם מדברים ביניהם באנגלית בריטית ופתרתי את הנושא באמירה "תיירים מטורפים".

למזלי הרב ב-ynet לא עושים חצי עבודה וטורחים להביא את הסיפור המלא לקוראים הנאמנים. למי שמתעצל ללחוץ על הלינק ולראות את הכתבה המצולמת, אספר שמדובר בסניף הישראלי של מועדון השתייה והריצה. מדובר בכאלף קבוצות ברחבי העולם שנוהגות לרוץ תוך כדי שתיית בירה. לא נותר אלה לצטט את חברת המועדון רחל ניימן "הקבוצה בארץ נוסדה ב-1991 וחבריה הם בעיקר תושבי המרכז ממוצא אנגלי. מדובר בישראלים בעלי חוש הומור מפותח ורוח שטות". 

יש משהו שאניח מאוד אוהב ברוח השטות האנגלית. במיוחד אהובה עליי תחרות גלגול הגבינה. כל מתחרה מביא גלגל גבינה בקוטר של כמטר וחצי. המתחרים עומדים על ראש הגבעה ולאחר יריית הפתיחה צריכים להגיע יחד עם גלגל הגבינה האימתני אל קו הסיום. הזוג הראשון של אדם וגבינה שחוצה את קו הסיום מנצח. מה שמפתיע הוא שמידי פעם נמחצים אנשים למוות על ידי גלגלי הגבינה ונראה כאילו לאיש לא איכפת.

עוד תופעה מעניינת בנוגע לאנגלים היא הרגישות לדקויות. לפני מספר שבועות יצא לי לראות את חדשות ערוץ SKY. הימים היו ימי המשא ומתן הקואליציוני ונושא האייטם היה ליברמן. היתה שקופית שציינה שלוש עובדות על מר ליברמן:

1. הוא עומד בראש מפלגת הנחשבת כבעלת עמדות גזעניות. (ואי אפשר בלי להחמיא לרוח האנדרסטייטמנט האנגלית.)

2. הוא נמצא תחת חקירה בחשד לשחיתות.

3. הוא תקף ילד בן 13.

הבחירה בעובדה מספר 3 מאוד הרשימה אותי. היא מדגישה את החשיבות שהאנגלים נותנים להתנהגות בינאישית במרחב הפרטי. כולם זוכרים את המקרה האומלל בו מר ליברמן הפליא מכותיו בילד בן 13, אבל כולנו בארץ עברנו הלאה. הרי לא מדובר באיום אסטרטגי, בעיה בטחונית או שינוי הסטטוס קוו. סתם הגינות בסיסית - לא מרביצים לילד. את זה האנגלים לא שוכחים. אולי פעם גם בישראל. 

הרגלים

יש לי הרגל מגונה. הוא מגונה ממספר סיבות, אבל הוא מגונה במיוחד בגלל סיבה אחת. ההרגל הזה מפריד אותי מהדבר החשוב לי יותר בעולם. הוא מפריד אותי מהמשפחה שזוגתי ואני בחרנו להקים.

אני שואף לכך שכל הרגלי ישרתו אותי נאמנה. הפרידה מהרגל זה היא צעד חשוב בדרך. אני בטוח שאני וזוגתי נצלח את דרכנו ביחד כתמיד. בעזרתה ובתמיכתה התגברתי כבר על דברים רבים וגדולים. 

היום היא נאלצה להעביר לי מסר חד למדי. אני מרכין ראשי בענווה. מעשי אכן הצדיקו תגובה זאת.

המלצה לשבת

השבוע ראינו זוגתי ואני את "Terry Pratchett's Hogfather". מדובר בלא פחות מיצירת מופת גאונית. מדובר במיני סידרה בריטית המבוססת על ספר של טרי פרצ'ט מסדרת Discworld בעל שם זהה. שנינו היינו עייפים למדי וחשבנו לראות איזה פרק של חצי שעה וללכת לישון. שלוש שעות אחרי זה ישבנו שנינו מוקסמים מול המסך. מצחיק, מרגש, עשוי היטב ומאוד בריטי. הסדרה הופקה ב-2005 על-יד רשת SKY הבריטית. פשוט מומלץ.

ראינו השבוע גם את "נער החידות ממומביי". על הסרט הזה כולם שמעו ואין טעם להוסיף עליו המלצה נוספת. כשיצאנו מהסרט ראיתי בכרזה שמדובר בסרט של דני בויל הידוע בעיקר כבמאי סרט הקאלט "טריינספוטינג". כפי שעשה לגבי נרקומנים דני בויל הצליח גם הפעם להעביר את הסיפור עם כל היופי והכיעור דרך מבט לא שיפוטי. פעם שנייה זה כבר לא מקרה ואני מהיום באופן רישמי מעריץ.

על דיכוי, על אושר ועל שקרים קטנים ונוראיים

בימים האחרונים מאז שהתחלתי לכתוב כאן, רצים בראשי רעיונות אין ספור לפוסטים. מידי יום, כמעשה השטן, קורא דבר מה אשר מסיח את דעתי וכופה עלי להגיב עליו. לשמחתי הרבה היום בבוקר היתה לי שיחה מרתקת עם אשה שאני מאוד מעריך על נושא עליו אני רוצה לכתוב. חשבתי לעשות קופי-פייסט של השיחה מהסקייפ ישר לכאן. לצורך התמצות, הבהירות ושמירה על פרטיותם של החפים מפשע, החלטתי לא לעשות זאת. במקום זאת אקצר את דברי ואתן דוגמאות על עצמי. 

על דיכוי

אני: זה קשה להיות תחת דיכוי.

היא: אני יודעת,ההתפכחות והידיעה שחיים בדיכוי היא הקשה מכולם. בזכות השיח שלי איתך ועם זוגתך הבנתי שיש בי עדיין צד מדוכא למרות מה שחשבתי על עצמי.

אני: תמיד יש צד מדוכא. לא מזמן שמעתי את חומסקי מדבר על תאוריות אוטופיות. הוא אמר שהרעיון שאנחנו יכולים לדעת כיצד נראת חברה אוטופית הוא בעייתי בגלל שאופיו של הדיכוי הוא היותו בלתי מורגש. לכן לא ניתן לדעת בכמה דרכים אנחנו מדוכאים כיום ואין לנו מושג עליהם. הוא נותן כדוגמא את סבתו שחיה במשפחה אולטרה-פטריאכלית שאביה אפילו לא ידע את שמה. עבורה זה היה טבעי וסביר.

היא: אז לדעתך אי אפשר להגיע למצב של שחרור אמיתי במציאות הקיימת?

אני: ברור שלא. זה ייקח מאות ואלפי שנים. אבל אפשר לתת לעצמנו קווים כללים ולהתקדם לאורם. קשה לי להאמין שנהיה אי פעם חופשיים לחלוטין.

על אושר

יש ספר שאני מאוד אוהב שנקרא Happier של טל בן שחר. הוא גם תורגם לעברית ונקרא "באושר ובאושר".  הוא מסביר שהספר נקרא כך ולא Happy מפני שלהיות שמח זה אתגר מתסכל. או שאתה מאושר או שלא. האם אני מאושר עכשיו? האם אהיה מאושר אחר כך? יכול להיות שקודם החשבתי שאני מאושר, אבל עכשיו שאני באמת מאושר אני מבין שקודם הייתי לא מאושר? 

לעומת זאת להיות יותר מאושר היא משימה תמידית. אני תמיד יכול להיות יותר מאושר ממה שהייתי בעבר ולהיות עוד יותר מאושר בעתיד. זה מסע מופלא. לכן השאלה האם אי פעם נהיה חופשייים, או האם אי פעם נהייה מאושרים, היא שאלה מדכאת שמנסה להשאיר אותנו במקום בו אנחנו נמצאים. אם יש לך את היכולת להיות מאושרת, אז יש לך את הייכולת להיות יותר מאושרת. האמונה שעוד עשר שנים תהיי הרבה יותר מאושרת מאשר היום,  זו התורה כולה על רגל אחת. 

על שקרים קטנים ונוראיים

יש מספר סוגי שקרים. אחד מהם הוא שקרים קטנים ונוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאנשים הקרובים לנו ביותר. דוגמאות? אני לעולם לא אהיה מאושר, אני אוהב להתלונן, אני לא אומר מספיק לזוגתי כמה אני אוהב אותה. אלה רק דוגמאות לשקרים קטנים ונוראים שרצים לי בראש ומדי פעם אני מתוודה עליהם בפני מי שאני מחשיב חברה מספיק קרובה. יש עוד. יש עוד הרבה.

הדבר העצוב הוא שאף אחת מהאמירות האלו אינה נכונה. יש לי חיים טובים ומאושרים למדי. אני נוהג להתלונן, אבל אני ממש לא נהנה מזה. אני חושב שזה הרגל רע ואני משתדל להתנצל כאשר אני שם לב שכך נהגתי. אני אומר לזוגתי כמה אני אוהב אותי ואיזה בר מזל אני שהכרתי אותה לעיתים די קרובות. זו העוצמה האמיתית של הדיכוי. הדיכוי מתחיל בתוכי.

הערה: הפנייה בלשון נקבה היא לנוחיות בלבד, והיא מיועדת לשני המינים.