בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

גועל נפש

הייתי בברלין שתי פעמים. בביקורי הראשון ב-96' העיר נראתה כאתר בנייה אחד גדול. הפער בין מזרח למערב היה בולט לעין, אבל בולטים יותר היו האגורנים שהתנשאו מכל עבר. כשחזרתי ב-08' ראיתי עיר אחרת לחלוטין. עיר שחוברה לה יחדיו.

ביום שיש האחרון הייתי במזרח ירושליים, עוד עיר שחוברה לה יחדיו. אחרי 42 שנות חיבור הפער בין המזרח למערב עדיין מדהים. העיר המערבית נראית כמו כל עיר ישראלית אחרת. העיר המזרחית מאוד הפתיע אותי. המראות היו מוכרים מכיוון שהייתי פעמים רבות בחיי בכפרים פלסטינים.

מה שהפתיע היה שאמרו לי שהכפרים האלה הם חלק מעיר הבירה של מדינת ישראל. למי שלא יודע השטח שסופח על ידי מדינת ישראל כמזרח ירושליים היה גדול פי עשר מהעיר מזרח ירושליים. השטח כלל גם כפרים פלסטיניים שסבבו את העיר. מהלך כמו בברלין מעולם לא בוצע והמקום עדיין נראה כמו כל אזור כפרי אחר בגדה.

דבר אחד מאוד בלט לעין – הבניה היהודית במזרח ירושליים. נסו לדמיין לעצמכם בניין מגורים חדש ויוקרתי בנוי באמצע כפר פלסטיני מוזנח. קשה? אני בחיים לא הייתי מצליח. אני גם לא מביא תמונה מפני שהיא לא תעביר את המראות. אני חייב להודות שזה היה הדבר הדוחה ביותר שראיתי אי פעם. פשוט גועל נפש.

דם על הידיים

בזמן שירותי הצבאי תהיתי לעצמי מהי ההקרבה אותה מקריב חייל קרבי. התשובה המיידית היא שהוא מוכן לסכן את חייו. אבל זוהי תשובה שטחית. אני מסכן את חיי כל פעם שאני חוצה את הכביש או נוהג ברכב. למעשה בני אדם מבצעים כל הזמן פעילויות מסכנות חיים, אפילו לטובת בידור גרידא כדוגמת בנג'י וסנפלינג. אז מהי אם כן ההקרבה הייחודית ללוחם?

חשבתי על השאלה הזאת בלילות הארוכים ליד הגדר בצפון ובימים הארוכים לא פחות בהם צעדתי ברחובות חברון. כשהגעתי לתפקיד פיקודי הבנתי: אם אחד מחיילי יעמוד בפני חשד לסיכון הקל ביותר אני לא אהסס וארה על מנת להרוג. זוהי ההקרבה - הנכונות לקחת חייו של אדם אחר. לזה אין שום מקבילה. זו כוחה של הלאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

לפני כמה ימים פגשתי את וואל סלאמה שהיה בעברו לוחם בפתח. הוא עבר הכשרה צבאית באלג'יר ותכנן פיגוע תגובה לפעולת הטרור של עמי פופר [ויקי]. הוא נעצר לפני ביצוע הפעולה וישב מספר שנים בכלא הישראלי. ניתן לשמוע אותו מספר את סיפורו האישי כאן. כיום הוא פעיל בלוחמים לשלום. ארגון של לוחמים לשעבר משני הצדדים ששמו לעצמם למטרה לסיים את מעגל האלימות בדרכים לא אלימות.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לזוגתי אמרתי שמה שהיה מעניין בו בוא שמצד אחד הוא מחבל, אבל מצד שני אין לו דם על הידיים ולכן קל יותר להקשיב לו. זוגתי העירה ביובש שיש לו דם על הידיים. הייתה לו את כל הכוונה לקחת חיים והוא לא מימש את כוונתו עקב אירועים מקריים ולכן יש לו אחריות מלאה.

חשבתי רבות על דבריה. הבנתי שגם אני קיבלתי הכשרה צבאית של לוחם. הבנתי שגם אני נכנסתי בעיניים פקוחות למצבים שבהם הייתי אמור להפעיל כוח על אוכלוסיה אזרחית ובמקרה הצורך אף להרוג. עצם העובדה שלא הרגתי אף אחד היא מקרית. גם לי יש דם על הידיים.

יום עצוב

יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.

חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.

נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.

עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.

עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?

עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.

יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.

יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.

ידינו המושטת למלחמה

ראיתם פעם סרט סנאפ? כזה שבו פתאום רוצחים בנאדם. רוצחים באמת, לא בכאילו. שנים טענו שמדובר בקנוניה של האינטרפול ושאין באמת כזה דבר. אז הנה זה סוף סוף כאן: סרט סנאפ ישר מ-ynet. 

ספוילר: בסרט רואים חיילי צה"ל רוצחים אדם אך ורק בגלל שלבש חולצה צהובה. יותר בולט, יותר קל. 

באתי להגיד שזה לבעלי קיבה רגישה בלבד, אבל אם ynet לא חושבים ככה, קשה לי להוסיף סתם אזהרות. למי שבטנו מקשה עליו או סתם רוצה להתנחם הנה מכתב שכתב חבר של באסם אבו רחמה. 

ההמלצות שלי לסוף השבוע לכל מי שעזר לממן את הרצח ורוצה לנקות ולו במעט את מצפונו, ברמת קושי עולה: 

1. לבקר בגלריית האומנות הפוליטית של אמיתי סנדי. 

2. לקנות חולצה מקסימה של שלום עכשיו - "ירושלים - שתי בירות לשתי עמים".

3. ללבוש צהוב ביום הנקבה הקרוב ולהוריד את הדגל לחצי התורן. 

עוד פעם הערבים האלה..

יימח שמם וזכרם. כל צעד שמתקרבים אליהם, הם חייבים להרוס. קודם הם סירבו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, אחר כך הם סירבו להביא לידי כך שילדהם יאהבו תרד ואפילו סירבו להכיר בכך שברוקולי הוא ירק מאוד בריא.

עכשיו באה השטות הבאה של האומה שלא פיספסה הזדמנות לפספס הזדמנות: בסקר שנערך השבוע שנמצא שכ-78% מהישראלים ו-74% מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות. עוד עולה מהסקר כי 77% מהישראלים ו-71% מהפלסטינים עדיין מעוניינים בפתרון מדיני לסכסוך בין העמים. לעומת זאת, 66% מהישראלים ו-59% מהפלסטינים ענו כי פתרון של מדינה אחת אינו מתקבל על הדעת.

הייתם אולי מצפים שאשמח. הרי רק לפני עשרים שנה אנשים מהשמאל צחקו על אמונתי הנאיבית שיש לתת לפלסתינאים מדינה לצד מדינת ישראל. היום אמונה זו נפוצה. נכון. אבל אתם מפספסים את העיקר: הערבים ישו"ז פחות מעוניינים בפתרון מאשר בני ישראל. לכן מדינת ישראל תדרוש ובצדק שעד שלא יודבק הפער בסקרים, לא יימשך המו"מ. עד שהערבושים ייפתחו סדר יום אזרחי ויירצו בפתרון של שלום ושיוויון ידיינו תשאר מושטת לשלום ושולחן הדיוניים ישאר ריק. ככה זה כשאוהבים.

מי שקרא את הכתבה על כך בהארץ לא היה יכול להדהם מהדרך שהשמאלנים מהתקשורת בחרו להציג את הסקר. ישר הוצמדו לו ציטוטי שרים המחרחרים מלחמה ויוצאים כנגד כל הסדר שהוא. מעניין שגם עמדותיהם הזהות של ליברמן וברק הוצגו כמנוגדות. יכול להיות שהן מסמנות את המנעד המותר וכל דעה מחוץ לתווך המסומן כבר אינה לגיטימית? ואולי אם הם היו קוריאים את היוזמה הערבית היו שמים לב שכתוב בה במפורש שפתרון בעיית הפליטים יעשה באופן שיהיה מקובל על מדינת ישראל?

חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט

"חלק מהיוהרה הישראלית זה לא לדבר או להבין את שפת המיעוט." ככה אומר לנו ח"כ אחמד טיבי. אני לא מדבר או מבין את שפת המיעוט. האם אני ישראלי יהיר? ואם כן, אז מה זה אומר?

ח"כ אחמד טיבי [ויקי] לא אהוד בציבור היהודי ממספר סיבות. אחת מהן היא שהוא יודע להציב לנו מראה לא מחמיאה. הוא משקף את הדרך בה החזק נתפס על ידי החלש. זה לא תמיד נעים, אבל זה תמיד מעניין. בגלל זה אני אוהב להקשיב לו.

ידינו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר פוליטיקו מהיום בבוקר:

http://www.politico.co.il/article.asp?rId=1546

ידנו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר דה-מרקר מהיום בבוקר:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090216_67522

אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי". -  אבי שליים מספר על טקס ההשבעה שלו בטירונות.

התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".

אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

בלי נאמנות - אין עבודה

כמה ימים לפני הבחירות עמדתי עם האוטו ברמזור בצומת מעריב. על הגשר התנוסס שלט גדול של ליברמן עם הסיסמא "בלי נאמנות - אין אזרחות". כאדם עם דעות פוליטיות ליבריות ושמאלה מזה די הזדעזעתי בהתחלה. אבל פתאום ירד עלי רוגע. כמה פעמים הצבעתם למפלגה שהבטיחה שלום ובטחון ושום דבר לא קרה? סיסמאת הקמפיין היא מאין התחייבות למה המפלגה לא תעשה. 

מסתבר שטעיתי.

לא עברו יומיים וכבר החלו במבצע בלי נאמנות - אין עבודה. אז אולי יש אמת בפרסום וכן כדאי להאמין לו?