בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

הקצה

תמיד הזהירו אותי שלא לקחת דברים רחוק מידי, שלא אגיע לקצה. ואני, כמו קולומבוס מודרני, תמיד משכתי בכתפי והמשכתי קדימה. "מה כבר יכול להיות שמה בקצה?" שאלתי את עצמי לא פעם "האם זה באמת כל כך מסוכן?".

אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.

לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.

לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.

אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.

שנאת חינם

במוצאי שבת נכנס אדם רעול פנים לדירת מרתף בביניין בו גרתי וירה. באירוע הטרור (הפחדה) נהרגו שני בני אדם ועוד למעלה מעשר נפצעו. בצל ט' באב ישר דיברו על כך שהפיגוע היה על רקע שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא מוצדקת? ומהי אהבת חינם? האם ישנה אהבה שאינה מוצדקת? ואני באמת האמנתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב.

הייתי ביום ראשון בעצרת המחאה. שמה הרגשתי מהי אהבת חינם. אנשים שפשוט אוהבים אחד את השני רק בגלל שהם שם. קשה להסביר את זה במילים, אבל היה קל להרגיש את זה באויר. האם זאת באמת אהבת חינם? איכשהו אהבת חינם נשמעת לי כמו אהבה מיותרת ולנוכחים האהבה הזאת היתה מאוד נחוצה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכל פעילי קהילת הלהב"ט. נשים וגברים הפועלים ללא פחד למען זכויות אדם בסיסיות למען אנשים שסך הכול נולדו כפי שהם. לכבודכם ולזכר המתים אני מוריד את הדגל ומרים ראש בגאוה.

(על רקע ט' באב נשמע כאילו שנאת חינם היא שנאה בין יהודים ואהבת חינם היא אהבה בין יהודים. כאילו שהשנאה לזר והאחר לא דורשת הצדקה ואהבה לזר והאחר כן. אבל באמת שעל זה לא בא לי לדבר עכשיו)

דם על הידיים

בזמן שירותי הצבאי תהיתי לעצמי מהי ההקרבה אותה מקריב חייל קרבי. התשובה המיידית היא שהוא מוכן לסכן את חייו. אבל זוהי תשובה שטחית. אני מסכן את חיי כל פעם שאני חוצה את הכביש או נוהג ברכב. למעשה בני אדם מבצעים כל הזמן פעילויות מסכנות חיים, אפילו לטובת בידור גרידא כדוגמת בנג'י וסנפלינג. אז מהי אם כן ההקרבה הייחודית ללוחם?

חשבתי על השאלה הזאת בלילות הארוכים ליד הגדר בצפון ובימים הארוכים לא פחות בהם צעדתי ברחובות חברון. כשהגעתי לתפקיד פיקודי הבנתי: אם אחד מחיילי יעמוד בפני חשד לסיכון הקל ביותר אני לא אהסס וארה על מנת להרוג. זוהי ההקרבה - הנכונות לקחת חייו של אדם אחר. לזה אין שום מקבילה. זו כוחה של הלאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

לפני כמה ימים פגשתי את וואל סלאמה שהיה בעברו לוחם בפתח. הוא עבר הכשרה צבאית באלג'יר ותכנן פיגוע תגובה לפעולת הטרור של עמי פופר [ויקי]. הוא נעצר לפני ביצוע הפעולה וישב מספר שנים בכלא הישראלי. ניתן לשמוע אותו מספר את סיפורו האישי כאן. כיום הוא פעיל בלוחמים לשלום. ארגון של לוחמים לשעבר משני הצדדים ששמו לעצמם למטרה לסיים את מעגל האלימות בדרכים לא אלימות.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לזוגתי אמרתי שמה שהיה מעניין בו בוא שמצד אחד הוא מחבל, אבל מצד שני אין לו דם על הידיים ולכן קל יותר להקשיב לו. זוגתי העירה ביובש שיש לו דם על הידיים. הייתה לו את כל הכוונה לקחת חיים והוא לא מימש את כוונתו עקב אירועים מקריים ולכן יש לו אחריות מלאה.

חשבתי רבות על דבריה. הבנתי שגם אני קיבלתי הכשרה צבאית של לוחם. הבנתי שגם אני נכנסתי בעיניים פקוחות למצבים שבהם הייתי אמור להפעיל כוח על אוכלוסיה אזרחית ובמקרה הצורך אף להרוג. עצם העובדה שלא הרגתי אף אחד היא מקרית. גם לי יש דם על הידיים.

להיות נורמלי

מוקדש לאישה מאוד מיוחדת שאני מכיר, שתמיד תענוג לדבר איתה על אושר:

להיות נורמלית אין פירושו בהכרח להיות כמו כולן ולאבד את היחוד שבך.

להיות נורמלית פירושו לרצות דברים שנשים נורמליות רוצות - להיות מאושרת יותר, שלא יחסר דבר לילדות ושתמיד יהיה כר לישון עליו ופת לחם לאכול.

להיות נורמלי זה גם להבין שלפעמים זה לא נורא להיות כמו כולן או "סתם עוד אחת". את תמיד תישארי את.

יום עצוב

יום העצמאות הוא יום מאוד עצוב עבורי. שלא תבינו לא נכון: אני מאוד שמח להיות עצמאי. המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, משכול ללידה, הוא פשוט יותר מידי בשבילי. ביום העצמאות אני נשאר תקוע ביום הזיכרון. בגלל זה אני מעדיף לחגוג רק אותו.

חגיגות יום הזיכרון הן דבר מוזר. זהו יום אבל והחגיגות נקראות ארועים. ההבדל הוא בעיקר סמנטי. זהו יום פולחן למוות שבו אנחנו חוגגים את כל מה שצעיר ויפה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מוריד ראש בענווה מול מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים. את הטקסים הרישמיים אני פחות אוהב.

נניח ששכבנו שנינו בשוכה ונפל עלינו פגז. אני נהרגתי ואתה נשארתה נכה. על מותי יספרו מידי שנה וזרים יזילו דמעה מול דמותי הצעירה והיפה. על גופך המצולק והפצוע יסתכלו באימה. עשינו את אותו דבר. חווינו את אותו דבר. עד אשר יבואו טקסי יום הזיכרון ויפרידו ביננו. כבר בתיכון שיטת ההנצחה והערכים שעומדים מאחוריה נראו לי כדורשי הסבר.

עם השנים למדתי שיש גם סיפור לצד השני בסכסוך הזה. למדתי אותו לאט ובשקט, תוך כדי סלידה עמוקה לאנשים בצד השני. ככל שלמדתי הבנתי שיש כאן שני סיפורים קשורים ולא קשורים. שני עמים שנאחזים באדמתם. שני עמים שמנסים לשמור על כבודם העצמי. שני עמים שרוצים לחיות בשלום על אדמתם.

עם השנים למדתי להקשיב לסיפור של הצד השני. על העצב, על הכאב. הם בני אדם שמה והם ממש סובלים. שלא תבינו אותי לא נכון: גם אנחנו בני אדם. גם ליהודים יש זכויות. גם לנו יש טראומה. פשוט כואב לי הלב על אלו שמשלמים את המחיר של הטראומה שלנו. יכול להיות שהפלשתינאים הם מגש הכסף שעליו קיבלנו את מדינת היהודים?

עם השנים הבנתי שנכון שכולם בני אדם וכולם צודקים. עם השנים למדתי שלמרות שכולם צודקים יש צד שמשלם את המחיר ויש צד שמסרב להכיר בזה. עם השנים למדתי שיש לסיפור מדינת ישראל שני נרטיבים. למדתי שזה לא תרגיל בפוסט מודרניזם אלה חיים של אומה. עם השנים למדתי שיש צד שהוא יותר אשם ויש צד שמשלם את המחיר.

יום אחד הבנתי שאני בצד הלא נכון. שיום אחד ישאלו אותי איך לא ידעתי. יום אחד ישאלו אותי למה לא שאלתי מה יש מאחורי הגדרות. יום אחד הבנתי שאני חי במדינת אפרטהייד גזענית שבה מיעוט יהודי השתלט על רוב ערבי וכופה עליו את אמונתיו ואת דרכיו.

יום העצמאות הוא יום עצוב בעיני. הוא מזכיר לי שלמדינת ישראל יש סוד אפל שלא מדברים עליו. יש את הסיפור הלא מסופר של הנכבה[ויקי]. הוא מזכיר לי שאני וכמעט כל מי שאני מכיר הוא פושע מלחמה. הוא מזכיר לי שכספי המיסים שלי מממנים פשעים כנגד האנושות. הוא מזכיר לי שיש תוקף ומותקף, יש אזרח וחייל, יש צודק ויש אשם. הוא מזכיר לי איפה אני חי.

שבוע ההמלצות ממשיך

מסתבר שהשבוע יהיה כל יום פוסט קצר עם המלצה על משהו. שבוע הבא יהיה פוסט ארוך ומעניין. בינתיים אני שמח להמליץ על ראיון לחג שעשתה לעצמה שולמית אלוני [ויקי]. 

אני מאוד אוהב את שולמית אלוני. היא בהחלט אחת הדמויות שהשפיעו עלי. אני מאמין באידאלים שהיא מביאה. אני אוהב גם את הלהט שבו היא מביאה אותם. היא מזכירה לי את מה שאמר פעם המרצה בקורס מבוא לפילוסופיה יוונית. הוא אמר שהוא היה מעדיף להיות שכן של אריסטו, אבל אפלטון עושה את החיים יותר מעניינים. כך גם שולמית אלוני.

משרד הבריאות קובע

אני מאמין שצריך לעזור לילד ברגעים קשים ולהיות שם בשבילו. הלידה היא ללא ספק רגע כזה ואם אני יכול להקל במשהו אני אשמח לעשות זאת. משרד הבריאות קובע כי כל ילוד במדינת ישראל צריך לקבל שתי זריקות מספר שעות לאחר הלידה. מכיוון שזריקה לא נחשבת בעיני לחוויה חיובית החלטתי לבדוק האם ניתן לדחות ואף לוותר על הזריקות.

הזריקה הראשונה היא חיסון נגד צהבת B. לא חשוב כל כך מהי המחלה ומה האפקטיביות של החיסון. חשוב לזכור שדרכי ההדבקות הן בלידה מהאם, יחסי מין לא מוגנים ושיתוף במחטים. מכיוון שלאם אין צהבת ובננו אינו מתכןן לזיין ולהזריק שנים בשנתו הראשונה נשאלת השאלה מדוע חשוב לתת את החיסון בגיל כה מוגדם. אז מסתבר שלא באמת חשוב. אירגוני בריאות בעולם ממליצים על גיל של מספר חודשים.

בארץ גילו שאנשים לא כל כך מקפידים לחזור לטיפת חלב לקבל את החיסון בזמן אז החליטו לתת אותו מייד אחרי הלידה. אחרי חשיבה מעמיקה הגעתי למסקנה שבמידה שהחיסון חשוב אין סיכוי שאני אשכח לקחת את הילד לקבל אותו. בניגוד למשרד הבריאות אני קובע כי אני אדם בוגר ואחראי, בעל לוח שנה ויכולת שינוע. עכשיו מעניין האם הילד בכלל צריך את החיסון. עוד אין לי מושג.

הזריקה השניה היא ויטמין K. כשביקשתי להמנע ממנה חתמתי על טופס ויתור. הטופס מסביר את עליונות זריקת ויטמין K על מתן בפה ועל חשיבותו באופן כללי. מעניין לציין שבאיחוד האירופי נהוג לתת את הויטמין בטיפות בפה. מעניין עוד לציין שעל האריזה של הויטמין K אותו מזריקים בארץ כתוב שהוא נועד למתן בפה ובהזרקה לשריר. המינון דרך אגב תואם לזה של מתן בפה ובזריקה נותנים רק חצי מנה.

אז למה כל כך חשוב להזריק ולא לתת בטיפות? בטופס של משרד יש הסבר שבדיקה קלה מעלה כי איננו מדויק וכי גוף מכובד כמו משרד הבריאות של האיחוד האירופי לא התרשם מטענות אלו. אז מה כן יכולה להיות הסיבה? ייתכן כי העובדה שבמתן בפה יש לתת מנה אחרי הלידה, מנה אחרי שבוע ומנה אחרי ארבעה שבועות קשורה לנושא? האם שוב פעם חושש משרד הבריאות מזיכרוני הקלוש?

אז מה עוד משרד הבריאות קובע? מעניין שבתינוקיה יש כל מיני שלטים עם דברים שמשרד הבריאות קובע, יחד עם אירגון הרופאים העולמי וארגון רופאי הילדים העולמי. הצוות במקום מתעלם מהשילוט והוראותיו. הוא מאכיל לפי שעון ולא לפי רעב, הוא מחלק מוצצים ותמ"ל. למי מיועד השילוט? לי, האזרח המבולבל? לנותני השירות במקום? ולמה הם לא קוראים אותם אף פעם? למי אני אמור להאמין? האם משרד הבריאות קובע דבר והיפוכו רק על מנת להקשות עלי?

אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי עם זוגתי בליס. מקום המתהדר באחוז ניתוחים קיסרים פי ארבע ממה שארגון הבריאות העולמי קבע כנורמלי. הסטנדרט אני דימיוני וישנם מרכזים בארץ שעומדים בו, אבל ליס הוא לא אחד מהם. הייתי עומד מבולבל ומתווכח? הייתי לוקח את הסיכון שאולי אני אחד מ-25% מהמקרים שבהם הם צודקים. שלוש מכל ארבע ניתוחים קיסריים בליס נעשה ללא צורך. במי הייתי יכול לבטוח ברגע האמת? בגלל שאני חכם בחרתי ללכת למקום שעומד בסטנדרט. ככה אני קובע.

ככה נראית פמיניסטית

לפני כמה חודשים הלכתי בשנקין בערב. נתקלתי באישה שלבשה חולצה ועליה כתוב "ככה נראית פמיניסטית". הסתכלתי עליה במבט מעט חשדני עד ששמתי לב שלמעט לחולצה אין בה שום דבר בלתי אופיני. הסתכלתי עליה שוב. אישה כבת 50. נראית טוב. וכתוב עליה שהיא נראית כמו פמיניסטית. תהיתי לעצמי האם יש דרך בה אמורה פמיניסטית להראות. האמת היא שלא נראה לי.

סיפרתי על כך לזוגתי. זוגתי היא פמיניסטית מוצהרת בעלת תואר שני בפמיניזם מאוניברסיטת תל-אביב-יפו. היא סיפרה על כך לחברה מאוד טובה ומאוד פמיניסטית. שתיהן מאוד התרשמו מהרעיון. מאז אני צריך להתאפק ולא לקנות להן חולצות. דבר ראשון לא הייתי מסתכן בלנסות לבחור להן חולצות. דבר שני הרעיון שגבר יקנה לשתי נשים חולצות עם הכיתוב "ככה נראית פמיניסטית" הוא בלתי נסבל בעיני. ככה לא נראית פמיניסטית.

אני חזרתי - גלעד לא

רבים מקוראי הקבועים פנו אלי לאחרונה ושאלו מדוע איני כותב יותר. לצערי נעלצתי לעזוב אותכם לזמן מה וזאת משלוש סיבות עיקריות (בסדר כרונולוגי):
1. עברתי דירה
2. קרס לי המחשב
3. נולד לי בן

קוראים לו נועם. הוא חמוד, בריא ומקסים. הוא הרבה יותר מעניין מכתיבה בבלוג. אני גם מאמין שתמעו עליו אינסוף סיפורים מקסימים בהמשך. בינתיים אני חס עליכם. למרות זאת לפעמים ההרגל הישן חוזר והרצון לשתף אותכם בדברים המוזרים שקורים בעולם המופלא לתוכו נועם שלי גדל, מתחזק.

הדבר הראשון שעליי לכתוב עליו הוא גלעד שליט. כידוע לכם נושא זה מרתק אותי ומושך אותי אליו שוב ושוב כפרפר אל האש. עוד כשהיינו במלונית לאחר הלידה, ראיתי את כותרות העיתונים שהמו"מ על שיחרור גלעד שליט התפוצך. ישר אמרתי לעצמי "אוי-יו-יוי". כי הרי כולנו חשבנו שהנה גלעד חוזר והאכזבה הייתה עצומה. האמת שהתאכזבתי. למרות שידעתי שאין סיכוי קיוויתי שהוא יחזור.

כבר כתבתי בעבר שאיני מאמין שגורלו של גלעד שליט יהיה שונה מזה של רון ארד. אפילו הפנתי לכותבים נוספים שהאלו השערות אחרות לסיבת אי שיחרורו. בעקבות פוסטים אלו נשאלתי האם אני באמת מאמין שלא ישחררו את גלעד בגלל שחושבים שהוא חננה. התשובה היא מורכבת. איני חושב שיושבים בישיבת ממשלה או מטכ"ל (יש בכלל הבדל?) ואומרים "טוב, הוא חננה, בו לא נשחרר אותו". אבל אין לי ספק שההבנה העמוקה של העוסקים בדבר כי מדובר בחננה מקלה עליהם לקבל החלטות שאינן מביאות להחזרתו. אולי אני לא צודק, אבל לפחות אני לא לבד.

הרעיון בהשערת החננה הוא פחות לבסס את עמדתי ויותר לבצע ניסוי מחשבה. השאלה האמיתית היא מדוע גלעד שליט לעולם לא יוחזר. הטענה הרישמית שהמחיר גבוה מידי נראית תמוהה עקב המחיר שממשלת ישראל מוכנה לשלם עבור גוויות וסוחרי סמים בעלי דרגות. יש שיומרו שישראל החליטה לשים סוף לסיפור וזה נעשה על גבו של גלעד שליט, אבל גם טענה זו לא מצליחה להבהיר את התמונה.

ניסוי המחשבה בה לבחון את ההסבר הרישמי מול אופציות אחרות שיכולות לתת הסבר לתמונה הכללית. ההסבר שלי ושל מרב מיכאלי הוא רק אחד מרבים. למזלי עידן לנדאו עשה עבודה מרשימה בנושא אותה תוכלו לקרא כאן. בכך נמנע ממני הצורך לנתח עובדות ולהעלות השערות, מבלי לפגוע בזכותכם לרדת לשורש העיניין.

הרגלים

יש לי הרגל מגונה. הוא מגונה ממספר סיבות, אבל הוא מגונה במיוחד בגלל סיבה אחת. ההרגל הזה מפריד אותי מהדבר החשוב לי יותר בעולם. הוא מפריד אותי מהמשפחה שזוגתי ואני בחרנו להקים.

אני שואף לכך שכל הרגלי ישרתו אותי נאמנה. הפרידה מהרגל זה היא צעד חשוב בדרך. אני בטוח שאני וזוגתי נצלח את דרכנו ביחד כתמיד. בעזרתה ובתמיכתה התגברתי כבר על דברים רבים וגדולים. 

היום היא נאלצה להעביר לי מסר חד למדי. אני מרכין ראשי בענווה. מעשי אכן הצדיקו תגובה זאת.

על דיכוי, על אושר ועל שקרים קטנים ונוראיים

בימים האחרונים מאז שהתחלתי לכתוב כאן, רצים בראשי רעיונות אין ספור לפוסטים. מידי יום, כמעשה השטן, קורא דבר מה אשר מסיח את דעתי וכופה עלי להגיב עליו. לשמחתי הרבה היום בבוקר היתה לי שיחה מרתקת עם אשה שאני מאוד מעריך על נושא עליו אני רוצה לכתוב. חשבתי לעשות קופי-פייסט של השיחה מהסקייפ ישר לכאן. לצורך התמצות, הבהירות ושמירה על פרטיותם של החפים מפשע, החלטתי לא לעשות זאת. במקום זאת אקצר את דברי ואתן דוגמאות על עצמי. 

על דיכוי

אני: זה קשה להיות תחת דיכוי.

היא: אני יודעת,ההתפכחות והידיעה שחיים בדיכוי היא הקשה מכולם. בזכות השיח שלי איתך ועם זוגתך הבנתי שיש בי עדיין צד מדוכא למרות מה שחשבתי על עצמי.

אני: תמיד יש צד מדוכא. לא מזמן שמעתי את חומסקי מדבר על תאוריות אוטופיות. הוא אמר שהרעיון שאנחנו יכולים לדעת כיצד נראת חברה אוטופית הוא בעייתי בגלל שאופיו של הדיכוי הוא היותו בלתי מורגש. לכן לא ניתן לדעת בכמה דרכים אנחנו מדוכאים כיום ואין לנו מושג עליהם. הוא נותן כדוגמא את סבתו שחיה במשפחה אולטרה-פטריאכלית שאביה אפילו לא ידע את שמה. עבורה זה היה טבעי וסביר.

היא: אז לדעתך אי אפשר להגיע למצב של שחרור אמיתי במציאות הקיימת?

אני: ברור שלא. זה ייקח מאות ואלפי שנים. אבל אפשר לתת לעצמנו קווים כללים ולהתקדם לאורם. קשה לי להאמין שנהיה אי פעם חופשיים לחלוטין.

על אושר

יש ספר שאני מאוד אוהב שנקרא Happier של טל בן שחר. הוא גם תורגם לעברית ונקרא "באושר ובאושר".  הוא מסביר שהספר נקרא כך ולא Happy מפני שלהיות שמח זה אתגר מתסכל. או שאתה מאושר או שלא. האם אני מאושר עכשיו? האם אהיה מאושר אחר כך? יכול להיות שקודם החשבתי שאני מאושר, אבל עכשיו שאני באמת מאושר אני מבין שקודם הייתי לא מאושר? 

לעומת זאת להיות יותר מאושר היא משימה תמידית. אני תמיד יכול להיות יותר מאושר ממה שהייתי בעבר ולהיות עוד יותר מאושר בעתיד. זה מסע מופלא. לכן השאלה האם אי פעם נהיה חופשייים, או האם אי פעם נהייה מאושרים, היא שאלה מדכאת שמנסה להשאיר אותנו במקום בו אנחנו נמצאים. אם יש לך את היכולת להיות מאושרת, אז יש לך את הייכולת להיות יותר מאושרת. האמונה שעוד עשר שנים תהיי הרבה יותר מאושרת מאשר היום,  זו התורה כולה על רגל אחת. 

על שקרים קטנים ונוראיים

יש מספר סוגי שקרים. אחד מהם הוא שקרים קטנים ונוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאנשים הקרובים לנו ביותר. דוגמאות? אני לעולם לא אהיה מאושר, אני אוהב להתלונן, אני לא אומר מספיק לזוגתי כמה אני אוהב אותה. אלה רק דוגמאות לשקרים קטנים ונוראים שרצים לי בראש ומדי פעם אני מתוודה עליהם בפני מי שאני מחשיב חברה מספיק קרובה. יש עוד. יש עוד הרבה.

הדבר העצוב הוא שאף אחת מהאמירות האלו אינה נכונה. יש לי חיים טובים ומאושרים למדי. אני נוהג להתלונן, אבל אני ממש לא נהנה מזה. אני חושב שזה הרגל רע ואני משתדל להתנצל כאשר אני שם לב שכך נהגתי. אני אומר לזוגתי כמה אני אוהב אותי ואיזה בר מזל אני שהכרתי אותה לעיתים די קרובות. זו העוצמה האמיתית של הדיכוי. הדיכוי מתחיל בתוכי.

הערה: הפנייה בלשון נקבה היא לנוחיות בלבד, והיא מיועדת לשני המינים.

אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי". -  אבי שליים מספר על טקס ההשבעה שלו בטירונות.

התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".

אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.