בני אדם

סיפור שאולי קרה באמת מספר שהדאלי לאמה מעולם לא השיב לשאלות על השואה. בביקור נדיר בארץ ישראל נשאל על כך ואמר:"לא לשכוח: לזכור שגם הם, הנאצים, היו בני אדם." כשאשאל יום אחד על פשעי המלחמה שביצעתי אומר בפשטות שהיינו בני אדם.

זכור לי אדם שהיה איתי בטירונות. סנדרוביץ שמו. פעם אחת הוא תפס את ידי בעליה שהייתה לי קשה ויחד רצנו במעלה הגבעה. כך סתם, באמצע השומקום, חום אנושי ורצון לעזור ללא תמורה. כשהודיתי לו על כך בסוף המסלול הוא לא הצליח להיזכר על מה אני מדבר.

שלא תחשבו שהיינו באיזה קרב מהולל או בכלל בפעילות מבצעית. זה היה טרטור שעשה לנו אחד המפקדים. סבל לא ברור, במטרה לא ברורה. קשה לי להאמין שגם הוא ידע מה הוא עושה. הכל חסר פשר. דבר אחד אסור לשכוח: אומנו שם כיצד לכבוש ערבים. והיה שם חום לב.

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָּה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

הקצה

תמיד הזהירו אותי שלא לקחת דברים רחוק מידי, שלא אגיע לקצה. ואני, כמו קולומבוס מודרני, תמיד משכתי בכתפי והמשכתי קדימה. "מה כבר יכול להיות שמה בקצה?" שאלתי את עצמי לא פעם "האם זה באמת כל כך מסוכן?".

אני לתומי תמיד האמנתי שאין בכך כלום. כמו קולומבוס ידעתי שאם אמשיך קדימה המקסימום שיקרה זה שאני אחזור לאותו מקום רק מזווית חדשה, מלא בסיפורים ותובנות. פעם אחר פעם התחתי את הראש בקיר רק בשביל לגלות שאין באמת קיר ומאחורי המחסום הדמיוני יש אנשים מופלאים ורעיונות מרתקים. לפעמים גם חטפתי מכה בראש, אבל אף פעם לא הגעתי לקצה.

לא מזמן הייתי עם חבר בפסטיבל. בשלב מסוים הוא הזהיר אותי שאם אמשיך ככה אז אגיע לקצה. "מה יש בקצה?" שאלתי בעניין רב וציפיתי להנחיות כיצד למצוא אותו. כהרגלי התאכזבתי ולא מצאתי כלום מלבד אנשים נחמדים, אלכוהול קפוא וקצת עניין.

לאחרונה הצטרפתי למספר סיורים בשטחים הכבושים. חזרתי אל נופי הילדות הצבאית שלי פעם נוספת כדי לראות, כדי להבין. "מה היה חשוב כל כך לכבוש שמה שהיו מוכנים להקריב אותנו בכזאת קלות?" שאלתי את עצמי שוב ושוב בסיורים בנופי ה"ילדות". מאוד שמחתי לגלות שיש סיור לחברון, עוד אחד מנופי הילדות.

אתמול הגעתי לקצה. לא נסעתי. הזיכרונות קשים מידי. הפחד חזק מידי. הפחד לביטחוני האישי ולמשפחתי מצד אחד והפחד להיפגש עם הגועל האולטימטיבי מצד שני. אני עוד לא מוכן לביקור בחברון. זה לוקח אותי לקצה.

שנאת חינם

במוצאי שבת נכנס אדם רעול פנים לדירת מרתף בביניין בו גרתי וירה. באירוע הטרור (הפחדה) נהרגו שני בני אדם ועוד למעלה מעשר נפצעו. בצל ט' באב ישר דיברו על כך שהפיגוע היה על רקע שנאת חינם. מהי שנאת חינם? האם יש שנאה שהיא מוצדקת? ומהי אהבת חינם? האם ישנה אהבה שאינה מוצדקת? ואני באמת האמנתי שלאהוב זה הרבה יותר טוב.

הייתי ביום ראשון בעצרת המחאה. שמה הרגשתי מהי אהבת חינם. אנשים שפשוט אוהבים אחד את השני רק בגלל שהם שם. קשה להסביר את זה במילים, אבל היה קל להרגיש את זה באויר. האם זאת באמת אהבת חינם? איכשהו אהבת חינם נשמעת לי כמו אהבה מיותרת ולנוכחים האהבה הזאת היתה מאוד נחוצה.

בהזדמנות זאת אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכל פעילי קהילת הלהב"ט. נשים וגברים הפועלים ללא פחד למען זכויות אדם בסיסיות למען אנשים שסך הכול נולדו כפי שהם. לכבודכם ולזכר המתים אני מוריד את הדגל ומרים ראש בגאוה.

(על רקע ט' באב נשמע כאילו שנאת חינם היא שנאה בין יהודים ואהבת חינם היא אהבה בין יהודים. כאילו שהשנאה לזר והאחר לא דורשת הצדקה ואהבה לזר והאחר כן. אבל באמת שעל זה לא בא לי לדבר עכשיו)

גועל נפש

הייתי בברלין שתי פעמים. בביקורי הראשון ב-96' העיר נראתה כאתר בנייה אחד גדול. הפער בין מזרח למערב היה בולט לעין, אבל בולטים יותר היו האגורנים שהתנשאו מכל עבר. כשחזרתי ב-08' ראיתי עיר אחרת לחלוטין. עיר שחוברה לה יחדיו.

ביום שיש האחרון הייתי במזרח ירושליים, עוד עיר שחוברה לה יחדיו. אחרי 42 שנות חיבור הפער בין המזרח למערב עדיין מדהים. העיר המערבית נראית כמו כל עיר ישראלית אחרת. העיר המזרחית מאוד הפתיע אותי. המראות היו מוכרים מכיוון שהייתי פעמים רבות בחיי בכפרים פלסטינים.

מה שהפתיע היה שאמרו לי שהכפרים האלה הם חלק מעיר הבירה של מדינת ישראל. למי שלא יודע השטח שסופח על ידי מדינת ישראל כמזרח ירושליים היה גדול פי עשר מהעיר מזרח ירושליים. השטח כלל גם כפרים פלסטיניים שסבבו את העיר. מהלך כמו בברלין מעולם לא בוצע והמקום עדיין נראה כמו כל אזור כפרי אחר בגדה.

דבר אחד מאוד בלט לעין – הבניה היהודית במזרח ירושליים. נסו לדמיין לעצמכם בניין מגורים חדש ויוקרתי בנוי באמצע כפר פלסטיני מוזנח. קשה? אני בחיים לא הייתי מצליח. אני גם לא מביא תמונה מפני שהיא לא תעביר את המראות. אני חייב להודות שזה היה הדבר הדוחה ביותר שראיתי אי פעם. פשוט גועל נפש.

דם על הידיים

בזמן שירותי הצבאי תהיתי לעצמי מהי ההקרבה אותה מקריב חייל קרבי. התשובה המיידית היא שהוא מוכן לסכן את חייו. אבל זוהי תשובה שטחית. אני מסכן את חיי כל פעם שאני חוצה את הכביש או נוהג ברכב. למעשה בני אדם מבצעים כל הזמן פעילויות מסכנות חיים, אפילו לטובת בידור גרידא כדוגמת בנג'י וסנפלינג. אז מהי אם כן ההקרבה הייחודית ללוחם?

חשבתי על השאלה הזאת בלילות הארוכים ליד הגדר בצפון ובימים הארוכים לא פחות בהם צעדתי ברחובות חברון. כשהגעתי לתפקיד פיקודי הבנתי: אם אחד מחיילי יעמוד בפני חשד לסיכון הקל ביותר אני לא אהסס וארה על מנת להרוג. זוהי ההקרבה - הנכונות לקחת חייו של אדם אחר. לזה אין שום מקבילה. זו כוחה של הלאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

לפני כמה ימים פגשתי את וואל סלאמה שהיה בעברו לוחם בפתח. הוא עבר הכשרה צבאית באלג'יר ותכנן פיגוע תגובה לפעולת הטרור של עמי פופר [ויקי]. הוא נעצר לפני ביצוע הפעולה וישב מספר שנים בכלא הישראלי. ניתן לשמוע אותו מספר את סיפורו האישי כאן. כיום הוא פעיל בלוחמים לשלום. ארגון של לוחמים לשעבר משני הצדדים ששמו לעצמם למטרה לסיים את מעגל האלימות בדרכים לא אלימות.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לזוגתי אמרתי שמה שהיה מעניין בו בוא שמצד אחד הוא מחבל, אבל מצד שני אין לו דם על הידיים ולכן קל יותר להקשיב לו. זוגתי העירה ביובש שיש לו דם על הידיים. הייתה לו את כל הכוונה לקחת חיים והוא לא מימש את כוונתו עקב אירועים מקריים ולכן יש לו אחריות מלאה.

חשבתי רבות על דבריה. הבנתי שגם אני קיבלתי הכשרה צבאית של לוחם. הבנתי שגם אני נכנסתי בעיניים פקוחות למצבים שבהם הייתי אמור להפעיל כוח על אוכלוסיה אזרחית ובמקרה הצורך אף להרוג. עצם העובדה שלא הרגתי אף אחד היא מקרית. גם לי יש דם על הידיים.