יום חמישי, 16 ביולי 2009
תחרות הצבא המוסרי ביותר בעולם
יום שלישי, 30 ביוני 2009
אני עומדת במעגל ומביטה סביבי או החברה הפתוחה ואויביה
דמיינו את עצמכן יושבות במעגל ולכל אחת מכן יש את הזכות להשמיע את דבריה. למעגל הזה ישנן מספר גרסאות. ייתכן שמדובר בקבוצת חברות המדברות על דברים של חול. ייתכן שמדובר באירוע מאורגן ובו נושא שנבחר מראש ומנחה שמובילה את הדיון, יכול להיות שיש הצגה של מידע ודיון ולפעמים מדובר על שיתוף בחוויות.
לפעמים נוצר מצב שאחת מחברות הקבוצה רוצה לעמוד במרכז המעגל. לא לשם מטרה ספציפית אלה לעמוד במרכז המעגל לשם השהייה במרכזו בלבד. סמכויותיה נקבעות על פי רצונה ולא ניתן להחליפה. זוהי אויבה של החברה הפתוחה.
כאשר נוצרת קבוצה שבא יש מישהי שתפקידה לעמוד במרכז המעגל באופן קבוע התקשורת בין היושבות במעגל מתווכת על יד מבטה של העומדת במעגל. נושאי השיחה צריכים לעבור את אישורה. העומדת במרכז נהפכת לדיקטטורית השולטת במעגל. באופן טבעי הופכת העומדת במרכז המעגל לאויבה של החברה הפתוחה. הנזילות והשיתופיות של החברה הפתוחה מאיימים על מיקומה ועליה להשתמש בכוח על מנת לשמר את מעמדה כעומדת במרכז.
ניתן לטעון שהמעבר לאלימות הוא הסתבכות ושניתן לעמוד במרכז בלעדיה. בתיאוריה הכלכלית קיים הדיקטטור הנאור. זוהי ישות דמיונית העומדת במרכז המעגל השמה אל מול עיניה את טובת היושבים במעגל ופועלת אך ורק על פיהם. טענה זו רחוקה מהאמת. החברה הפתוחה מורכבת מנשים המעוניינות לשבת במעגל ולעמוד במרכזו רק במידה ובצורך הנדרשים. מספיקה אויבת אחת על מנת שהחברה הפתוחה תקרוס. כאשר הדיקטטורית נעמדת במרכז וחברות הקבוצה אינן מעוניינות בה יותר יש צורך לפעול נגדה בכוח – להפוך להיות כמוה. כך הופכת החברה הפתוחה לחברה אלימה.
זוהי הנקודה המרכזית – המעבר לאכזריות ולרוע אינה תוצר לוואי או תסביך של העומדת במרכז המעגל. עצם הרצון לעמוד במרכז לשם עמידה במרכז בלבד הוא סוג של אלימות ואלימות לעולם תתבטא באכזריות ורוע. זהו הרוע המוטבע בדיקטטורה ואויבה האמיתי של החברה הפתוחה. השאלה היא האם זה רוע שניתן לרפא או שיש לדכא בכוח את כל מי שמעוניינת לעמוד במרכז ובכך להנציח את האלימות. על כך כבר אין לי תשובה.
יום שלישי, 23 ביוני 2009
אני מעדיפה ללכת עירומה ולא ללבוש פרווה
יום שישי, 19 ביוני 2009
ידינו המושטת למלחמה
י', ששירתה במג"ב בשנים 2001-2004, העידה לאחר שחרורה לפני ארגון "שוברים שתיקה". כשנשאלה על גילויי אלימות שבהם נתקלה בזמן שירותה סיפרה: "היה את התיזוזים, להעמיד אותם (את הפלסטינים) ב-ח'... ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס, וואחד פול, אנא בחיבק משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו דבר, רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס. הוא לא צריך לצחוק באמת. בא לי לתת בוקס. למה צחקת? בוקס".
כמה זמן זה נמשך?
"זה יכול להימשך גם שעות... תלוי כמה משעמם להם... יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".
"לקבוצת הלוחמים יש מוסר קולקטיווי, כלומר חברי הקבוצה לא מפתחים אותם חלקים אישיים של מוסר, מצפון והבחנה אישית בין טוב ורע, או משתדלים להתעלם מהם... נוצרת תופעה של מוסר קבוצתי שמאופיינת בכך שמה שטוב לקבוצה זה טוב, נכון וצודק, ומה שמשרת את הקבוצה זה מוסרי".
ואיך זה מתבטא במקרה שלנו?
"אם רוח הקבוצה אומרת ש'ערבים הם לא ממש בני אדם', אז זה מה שקובע. ואם הם לא ממש בני אדם, אז להשפיל אותם זה לא כמו להשפיל אותי"
משיחות עם כמה שוטרי מג"ב שסיימו לאחרונה את שירותם מתברר כי החרוז "וואחד חומוס, וואחד פול" עדיין מוכר היטב בשטח. א' הוא קצין מג"ב שסיים לאחרונה עשר שנות שירות, בעיקר באזור
ירושלים וגדר ההפרדה. כשהוא נשאל אם זו תופעה נפוצה הוא משיב "כן, כי גם הערבים מכירים את השיר הזה ו...אתה יודע, צוחקים".רוצים לשמוע עוד? אפשר לקרא את הכתבה המלאה בהארץ. יש בא גם קליפים נהדרים של טובי בנינו מצלמים את עצמם מבצעים פשעי מלחמה. הייתי שם פה אחד, אבל אני מפחד לראות אותם. במקום זה שמתי תמונה של עינויים כייפיים באמת.
א' מסביר שלפעמים כשהשוטרים עוצרים פלסטינים לבדיקה אז "עד שהוא (השוטר) רושם את התעודת-זהות אז (כדי) לשעשע את החבר'ה שמים חניך תורן והוא המנצח... מעמידים אותם בשורה ואודרוב".
אין שוטרים שאומרים שזה לא בסדר?
"לא, מי יגיד? הם לוקחים את זה כליצנות, אתה יודע".