טוב למות - ארצנו בעד!

יש דברים שהם כל כך מוצלחים שפשוט חייבים לחקות. אז ישירות מהבלוג של דרור פויר:

כלכלה - חושבים מעבר למספרים

מסתבר שבאוניברסיטאות של חיפה וירושלים פועל פורום סטודנטים לכלכלה. הפורום מעביר הרצאות העשרה לסטודנטים בנושאים עדכניים שלרוב לא ניכללים בלימודים. אני יכול להלעות אותכם בהסברים על מה ולמה או לשים לב להסברים. במקום זאת אני שולך אותכם ישירות לסיכומי המפגשים בחיפה ובירושלים, שתוכלו לקבל רושם ראשוני מיידי. מומלצים במיוחד הרצאתו של רובינשטיין והמצגת בנושא כלכלה סביבתית.

הרגלים

יש לי הרגל מגונה. הוא מגונה ממספר סיבות, אבל הוא מגונה במיוחד בגלל סיבה אחת. ההרגל הזה מפריד אותי מהדבר החשוב לי יותר בעולם. הוא מפריד אותי מהמשפחה שזוגתי ואני בחרנו להקים.

אני שואף לכך שכל הרגלי ישרתו אותי נאמנה. הפרידה מהרגל זה היא צעד חשוב בדרך. אני בטוח שאני וזוגתי נצלח את דרכנו ביחד כתמיד. בעזרתה ובתמיכתה התגברתי כבר על דברים רבים וגדולים. 

היום היא נאלצה להעביר לי מסר חד למדי. אני מרכין ראשי בענווה. מעשי אכן הצדיקו תגובה זאת.

חייבים לשחרר את גלעד שליט?

רק ביום חמישי כתבתי על כך שלישראל אין עיניין לשחרר את גלעד שליט וכבר בעיתוני יום ראשון מחזקים את טיעוניי גדעון לוי וצבי בראל. טיעונייהם אולי שונים משלי, אך הבסיס העובדתי והמסקנות זהות. מדינת ישראל לא גילתה שום נכונות לפעול לשחרורו של גלעד שליט.

ידינו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר פוליטיקו מהיום בבוקר:

http://www.politico.co.il/article.asp?rId=1546

המלצה לשבת

השבוע ראינו זוגתי ואני את "Terry Pratchett's Hogfather". מדובר בלא פחות מיצירת מופת גאונית. מדובר במיני סידרה בריטית המבוססת על ספר של טרי פרצ'ט מסדרת Discworld בעל שם זהה. שנינו היינו עייפים למדי וחשבנו לראות איזה פרק של חצי שעה וללכת לישון. שלוש שעות אחרי זה ישבנו שנינו מוקסמים מול המסך. מצחיק, מרגש, עשוי היטב ומאוד בריטי. הסדרה הופקה ב-2005 על-יד רשת SKY הבריטית. פשוט מומלץ.

ראינו השבוע גם את "נער החידות ממומביי". על הסרט הזה כולם שמעו ואין טעם להוסיף עליו המלצה נוספת. כשיצאנו מהסרט ראיתי בכרזה שמדובר בסרט של דני בויל הידוע בעיקר כבמאי סרט הקאלט "טריינספוטינג". כפי שעשה לגבי נרקומנים דני בויל הצליח גם הפעם להעביר את הסיפור עם כל היופי והכיעור דרך מבט לא שיפוטי. פעם שנייה זה כבר לא מקרה ואני מהיום באופן רישמי מעריץ.

תראו לי בבקשה שאני טועה

יש לי תאוריה אחת שמעוררת בי חוסר נחת. כמו רוב בני האדם אני נוטה לחשוב שאם אני מאמין במשהו אז סימן שזה נכון. כאשר אני מגלה שמשהו שאני מאמין בו אינו נכון, עולה בי עצב דק. יש לי תאוריה אחת שאני מחכה ליום שבה יתגלה שטעיתי ואני מקווה שבאותו יום הציניות והנפיחות העצמית תשכח ושמחה אמיתית תמלא את ליבי.

לכן אני מבקש את עזרתכם, תראו לי בבקשה שאני טועה. אני מאמין שגלעד שליט לעולם לא יחזור הביתה. אף אחד לא מודה בזה, אבל אף אחד לא רוצה אותו בחזרה. לא צה"ל. לא הממשלה. כנראה שגם רוב הציבור. למה? כי הוא נמושה. הוא נישבה בחיים. הוא לא נלחם למוות כמו בגמלא ואפילו לא הספיק להתאבד כמו במצדה. הוא סתם פחדן שהרים ידיים וקיווה לא למות.

כולם שונאים נמושות. אף אחד לא רוצה להיות פחדן. אף אחד לא רוצה להודות כמה הוא פחד כשלחם למען המולדת. אף אחד לא רוצה להיות חבר של הנמושה. לא הרמטכ"ל. לא ראש הממשלה. לא האיש הקטן ברחוב. 

כולם אוהבים גיבורים. הרי ידוע שכל מי שמת בקרב הוא גיבור. תמורת גופות אין גבול למה שישראל מוכנה לתת. אבל תמורת ילד מבולבל שלא הבין מה עושים עם הנשק? מה, הוא רון ארד? עוד איזה מוזר שמילא לא הספיק לירות באויב, אבל לפחות לתקוע לעצמך איזה כדור אחד בראש? 

יש תשדיר ברדיו שמצליח כל פעם לעורר בי תחושת גועל. שומעים את הקריינית אומרת משהו בסגנון "גלעד, חזור הביתה. אנחנו מחכים לך."  זה תמיד מעלה דימוי של ילד מפגר שהלך לאיבוד, או מודעה שפירסמו קרובים של חולי אלצהיימר שלא יודע היכן הוא גר. כאילו אנחנו עשינו הכל והוא בשלו מסרב לחזור הביתה. 

למה נפלתה בשבי גלעד? לא לימדנו אותך טוב מזה? נפל שכמוך, גלעד. גלעד שליט לא חברה.

אני מתחנן. בבקשה. שמישהו יוכיח שהפעם נסחפתי וראשי מלא ברעיונות שווא. אל תתנו לגלעד שליט להפוך לעוד רון ארד. תחזירו את גלעד שליט הביתה.

על דיכוי, על אושר ועל שקרים קטנים ונוראיים

בימים האחרונים מאז שהתחלתי לכתוב כאן, רצים בראשי רעיונות אין ספור לפוסטים. מידי יום, כמעשה השטן, קורא דבר מה אשר מסיח את דעתי וכופה עלי להגיב עליו. לשמחתי הרבה היום בבוקר היתה לי שיחה מרתקת עם אשה שאני מאוד מעריך על נושא עליו אני רוצה לכתוב. חשבתי לעשות קופי-פייסט של השיחה מהסקייפ ישר לכאן. לצורך התמצות, הבהירות ושמירה על פרטיותם של החפים מפשע, החלטתי לא לעשות זאת. במקום זאת אקצר את דברי ואתן דוגמאות על עצמי. 

על דיכוי

אני: זה קשה להיות תחת דיכוי.

היא: אני יודעת,ההתפכחות והידיעה שחיים בדיכוי היא הקשה מכולם. בזכות השיח שלי איתך ועם זוגתך הבנתי שיש בי עדיין צד מדוכא למרות מה שחשבתי על עצמי.

אני: תמיד יש צד מדוכא. לא מזמן שמעתי את חומסקי מדבר על תאוריות אוטופיות. הוא אמר שהרעיון שאנחנו יכולים לדעת כיצד נראת חברה אוטופית הוא בעייתי בגלל שאופיו של הדיכוי הוא היותו בלתי מורגש. לכן לא ניתן לדעת בכמה דרכים אנחנו מדוכאים כיום ואין לנו מושג עליהם. הוא נותן כדוגמא את סבתו שחיה במשפחה אולטרה-פטריאכלית שאביה אפילו לא ידע את שמה. עבורה זה היה טבעי וסביר.

היא: אז לדעתך אי אפשר להגיע למצב של שחרור אמיתי במציאות הקיימת?

אני: ברור שלא. זה ייקח מאות ואלפי שנים. אבל אפשר לתת לעצמנו קווים כללים ולהתקדם לאורם. קשה לי להאמין שנהיה אי פעם חופשיים לחלוטין.

על אושר

יש ספר שאני מאוד אוהב שנקרא Happier של טל בן שחר. הוא גם תורגם לעברית ונקרא "באושר ובאושר".  הוא מסביר שהספר נקרא כך ולא Happy מפני שלהיות שמח זה אתגר מתסכל. או שאתה מאושר או שלא. האם אני מאושר עכשיו? האם אהיה מאושר אחר כך? יכול להיות שקודם החשבתי שאני מאושר, אבל עכשיו שאני באמת מאושר אני מבין שקודם הייתי לא מאושר? 

לעומת זאת להיות יותר מאושר היא משימה תמידית. אני תמיד יכול להיות יותר מאושר ממה שהייתי בעבר ולהיות עוד יותר מאושר בעתיד. זה מסע מופלא. לכן השאלה האם אי פעם נהיה חופשייים, או האם אי פעם נהייה מאושרים, היא שאלה מדכאת שמנסה להשאיר אותנו במקום בו אנחנו נמצאים. אם יש לך את היכולת להיות מאושרת, אז יש לך את הייכולת להיות יותר מאושרת. האמונה שעוד עשר שנים תהיי הרבה יותר מאושרת מאשר היום,  זו התורה כולה על רגל אחת. 

על שקרים קטנים ונוראיים

יש מספר סוגי שקרים. אחד מהם הוא שקרים קטנים ונוראיים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאנשים הקרובים לנו ביותר. דוגמאות? אני לעולם לא אהיה מאושר, אני אוהב להתלונן, אני לא אומר מספיק לזוגתי כמה אני אוהב אותה. אלה רק דוגמאות לשקרים קטנים ונוראים שרצים לי בראש ומדי פעם אני מתוודה עליהם בפני מי שאני מחשיב חברה מספיק קרובה. יש עוד. יש עוד הרבה.

הדבר העצוב הוא שאף אחת מהאמירות האלו אינה נכונה. יש לי חיים טובים ומאושרים למדי. אני נוהג להתלונן, אבל אני ממש לא נהנה מזה. אני חושב שזה הרגל רע ואני משתדל להתנצל כאשר אני שם לב שכך נהגתי. אני אומר לזוגתי כמה אני אוהב אותי ואיזה בר מזל אני שהכרתי אותה לעיתים די קרובות. זו העוצמה האמיתית של הדיכוי. הדיכוי מתחיל בתוכי.

הערה: הפנייה בלשון נקבה היא לנוחיות בלבד, והיא מיועדת לשני המינים.

הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

זוגתי החמיאה לי על כך שבניסוח הבקשה "הכנס/י כתובת אימייל לקבלת עידכונים:"  השתמשתי בלוכסן על מנת לפנות גם לנשים. לא כל-כך הבנתי בהתחלה על מה היא מדברת. השימוש בלוכסן לצורך זה תמיד נראה לי צורם, מבלבל ומכביד. מכיוון שזוגתי היא אשה חכמה שלמדתי ממנה כבר דבר או שניים, החלטתי להקדיש לכך מעט מחשבה.

השפה העברית מחייבת אותנו לתת לכל פעולה לשונית צבע מגדרי. דבר זה משותף להרבה שפות. כשלמדתי צרפתית ניסיתי להבין למה חפצים מסוימים הם זכר בעברית ונקבה בצרפתית או להפך. זה גם גרם לי להתהות מדוע אוטובוס הוא זכר ולא נקבה. הצצתי לאוטובוס מלמטה ולא ראיתי שום איבר פאלי מזדקר מתוכו.

כאשר אנו מנסים להתנגד לנטייה הטבעית של השפה ולפנות באופן שווה אל שני המינים, עומדות מולנו ארבע אפשרויות: (ובכלל, מתי האפשרות נהפכה לנקבה? והאם היא עדיין בתולה?)

א. לפנות בזכר, הרי הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

ב. לפנות ברבים ובכך לטשטש מעט את הזהות המינית

ג. להשתמש בלוכסן

ד. בחוגים מסויימים משתמשים בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים

בהתחלה בחרתי באפשרות ב - פניה ברבים. אופציה זו נתפסת בעיני כאלגנטית ביותר. השימוש בלוכסן נתפס בעיני כמגושם. זוהי פרברסיה לשונית אשר מתאפשרת בלשון הכתובה בלבד ואינה ניתנת להגיה. בעקבות שינויים שהכנסתי בעיצוב הבלוג רציתי שהפנייה תהייה יותר אישית. הפנייה ברבים אינה אישית וגם אינה סבירה במקרה זה. לא ייתכן ששני אנשים יכניסו ביחד כתובות אימייל לתיבה. הבחירה בלוכסן נעשתה ללא הקדשת תשומת לב, כצורת פנייה פורמלית כתובה מקובלת לשני המינים.

לאחר שזוגתי האירה לי את הנושא, נזכרתי במשפט המופיע בתחתית טפסים רשמיים ופרסומות: "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". נשמע תמים והגיוני: מסכימים שגוף זכר יכול לשמש גם כגוף סתמי וחוסכים את כל הלוכסנים המעיקים והבלתי ניתנים להקראה. ישר נשאלת השאלה: האם הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים? אולי מסתתר כאן משהו אחר?

יצא לי להפגש בנשים (מיעוטן היו גברים, אבל אני משתמש בנקבה כגוף סתמי. הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים) שבחרו להשתמש בנקבה כגוף סתמי, הרי הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים. בפעם הראשונה ששמעתי מרצה אומרת "הבנתן את הדוגמא", או משהו דומה, נשארתי מעט מבולבל. נכון שרוב התלמידות היו נשים, אבל בכל זאת. עם הזמן התרגלתי. סך הכל זו זכותן לדבר בלשון הטבעית להן והיא לשון הנקבה. עם זה עוד קל לי לחיות. אבל מה קורה שפונים אלי באופן אישי בלשון נקבה? לפעמים הקול נשמע קצת נשי בטלפון, או איזו פניה שנעשתה בהיסך הדעת. האמת? אותי זה מעליב.

מעניין לשים לב שכאשר מוכרים מוצר נשי מובהק כמו אבקת כביסה או חומר ניקוי למדיח, הפניה היא בלשון נקבה. מעולם לא ראיתי את הכיתוב הקטן "הפניה בנקבה היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים". האם אין גברים שקונים חומרי ניקוי?נכון שבימי רווקותי העליזים לא השתמשתי כמעט בחומרי ניקוי, אבל עדיין קניתי איזה סבון ידיים מפעם לפעם. יכול להיות שבגלל שלא פנו אלי בלשון זכר מעולם לא קניתי את המוצרים האלו? אולי הבנתי באופן מיידי שהפרסומת הזאתי היא למשהו שבאופן ברור איני קהל היעד שלו ואין לו בו כל צורך? ואולי סתם התעצלתי לנקות את הדירה?

לאט לאט מחלחלת בי המחשבה שאולי האמירה כי "הפניה בזכר היא לצרכי נוחות בלבד ומיועדת לשני המינים" אינה כל כך תמימה. אולי אחרי אלפי ורבבות שנות פטריארכיה הערת שוליים קטנה לא מספיקה בשביל שאישה תרגיש שווה? אולי הסרבול הלשוני של השימוש בלוכסן שווה את התחושה שהפניה באמת מיועדת לשני המינים? אולי הערת השוליים האומללה הזאת היא סתם עלה תאנה?

ידנו המושטת למלחמה

צילום מסך מאתר דה-מרקר מהיום בבוקר:

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090216_67522

תוכנית הקיצוץ של אובמה עלולה לפגוע באלביט

זה שייך לדיון בבלוג אחר, אבל מי שצריך ימצא את זה גם כאן. פורסמה היום כתבה ב-YNET עם הכותרת "תוכנית הקיצוץ של אובמה עלולה לפגוע באלביט". לא קראתי. אם זה מעניין מישהו הוא מוזמן לקרא. אני הסתפקתי במישנה: "זאת, בעקבות קיצוץ תקציב הביטחון של ארה"ב ב-10%; המרוויחות הישראליות מתוכנית התמריצים שאישר הקונגרס - די.בי מושן ובטר פלייס".

פשוט לא יאומן כמה אנשים תקועים לעצמם בתחת. נשיא ארה"ב החדש מחליט על רפורמה אדירה בתחום מדיניות החוץ של האימפריה מספר אחת בעולם. ב-YNET הבינו מייד שזו לא הפואנטה אלה אנחנו. כדאי לשים לב שבטר פלייס לא קשורה לתעשייה הביטחונית, ככה שכנראה שזה בכלל לא קשור כבר למדיניות הבטחון של ארה"ב אלה ליכולת היצוא שלנו. את די.בי מושן אני לא מכיר ולא אתפלא אם גם היא אינה קשורה למכירת ציוד צבאי.

אז רגע. אני לא ממש מבין. מי שוקרא YNET מתעלם ממקורות מידע חשובים או להיפך? לקורא הבודד הפתרון.

אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

"זה היה בהרי יהודה, והסיסמה היתה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. אני זוכר שהתחושה שלי היתה שאנחנו מוקפים באויבים ואני מוכן למות למען המולדת. היום זה עוזר לי כחוקר. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי". -  אבי שליים מספר על טקס ההשבעה שלו בטירונות.

התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר, אבל הציטוט הזה תפס אותי כל-כך לא מוכן שהייתי חייב להביא אותו לכאן. הציטוט לקוח מתוך כתבה בהארץ לקראת צאת ספרו החדש. שווה לשמוע כל מה שיש לאדם שאמר את המשפט הזה. מכיוון שלא נתרח לקרא את הספר, שווה לקרא את הכתבה "ידנו המושטת למלחמה".

אני זוכר את טקס ההשבעה שלי בטירונות. היינו דור יותר ציני וכשמאלן סהרורי צעיר נקראתי בין האבסורד של הטקס לאמונה הכנה שאנחנו מוקפים באויבים ושאני מוכן למות ולהרוג למען המולדת. אני יודע מה זו לאומנות. הרגשתי אותה בתוכי.

בלי נאמנות - אין עבודה

כמה ימים לפני הבחירות עמדתי עם האוטו ברמזור בצומת מעריב. על הגשר התנוסס שלט גדול של ליברמן עם הסיסמא "בלי נאמנות - אין אזרחות". כאדם עם דעות פוליטיות ליבריות ושמאלה מזה די הזדעזעתי בהתחלה. אבל פתאום ירד עלי רוגע. כמה פעמים הצבעתם למפלגה שהבטיחה שלום ובטחון ושום דבר לא קרה? סיסמאת הקמפיין היא מאין התחייבות למה המפלגה לא תעשה. 

מסתבר שטעיתי.

לא עברו יומיים וכבר החלו במבצע בלי נאמנות - אין עבודה. אז אולי יש אמת בפרסום וכן כדאי להאמין לו?

פוסט פתיחה

מופע הפתיחה הוא תמיד גדול וראוותני. יש ליצנים וחצוצרות וכולם באים ונורא שמח. כולם באים. הכל מצוחצח ומוקפד בשביל שיווצר רושם ראשוני מעולה וכולם ירצו לחזור. הרי ידוע שרושם ראשוני ניתן לעשות רק פעם אחת.

פה זה לא ככה.

מופע הפתיחה הוא קצר ודל תקציב.

יכול להיות שאני שומר את הכוחות לאחר כך ולא סתם פותח בכל מיני הפצצות. מצד שני, יכול להיות שזה סימן לבאות.